ולדידן [ולפי שיטתנו שלנו] בבבל הריהו חלב גמור עד שמיסתם נמי לא סתים [לסתום אינו סותם]?! אלא למרות שאנו מחמירים ואיננו אוכלים אותו, אין זה משום שהוא אסור מן התורה, ולכן גם לשיטתנו הוא סותם.

ומסבירים: הקיבה עשויה כמין קשת, שצידה החיצון מעוגל, והפנימי ישר יחסית, כיתר (חוט) של הקשת. דאקשתא [החלב שנמצא על הקשת של הקיבה] — כולי עלמא לא פליגי דאסיר [הכל אינם חולקים שהוא אסור], וגם בני ארץ ישראל, והוא איפוא, אותו "חימצא" שאמר רב נחמן בעמוד הקודם שאינו סותם. כי פליגי דאייתרא [כאשר הם חולקים הרי זה בחלב שנמצא על היתר], שהוא הקרוי "בר חימצא", שבני ארץ ישראל אוכלים אותו, ובני בבל אינם אוכלים אותו, אבל גם לדעתם הוא סותם את הנקב, כפי שאמר רב נחמן לעיל.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת: דאייתרא [החלב שעל היתר], הקרוי "בר חימצא" — כולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חולקים שהוא מותר], וגם בני בבל. כי פליגי דאקשתא [כאשר הם חלוקים הרי זה בחלב שעל הקשת], שבני ארץ ישראל אוכלים גם אותו, ובני בבל אוסרים אותו באכילה.

ומעירים: מה שנאמר שבני ארץ ישראל מקילים בחלב שעל היתר, הוא כי הא [כמו זו] שאמר רב אויא, שכך אמר ר' אמי מחכמי ארץ ישראל: מקמצין [מסירים מעט] חלב מעל החלב שעל היתר (מפני שאותו חלב הוא חלב שעל הקרב, שהוא אסור), ואת החלב שעל היתר אוכלים. וכן אמר ר' ינאי, שהיה מחכמי ארץ ישראל, משום (בשם) זקן אחד: מקמצין. אמר רב אויא: הוה קאימנא קמיה [הייתי עומד לפני] ר' אמי, קמצו והבו ליה [הסירו מעט ונתנו לו] מן החלב שעל היתר, ואכל.

עוד מסופר, שמעיה [שמשו] של ר' חנינא מחכמי ארץ ישראל, הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] ר' חנינא, אמר ליה [לו] ר' חנינא: קמוץ, הב לי דאיכול [הסר מעט, תן לי שאוכל], חזייה דהוי קמחסם [ראה אותו, את השמש, שהוא מהסס], אמר ליה [לו]: בבלאה את [בבלי אתה], ואתה רגיל לנהוג בזה איסור, וכיון שכך גום שדי [חתוך וזרוק את הכל], וגם את החלב שעל היתר.

א ובענין ששנינו במשנתנו, שאם ניקבו דקין (בני מעיים) הרי זו טריפה, תניא [שנויה ברייתא], רבן שמעון בן גמליאל אומר: בני מעיין שניקבו, וליחה סותמתן — כשרה. ושואלים: מאי [מהי] ליחה זו שאמרנו? אמר רב כהנא: שירקא דמעייא דנפיק אגב דוחקא [הליחה שעל דופן המעיים שיוצאת בדוחק], על ידי גירוד בסכין.

מסופר, גמירי חבריא [למדו חביריו] של ר' אבא מר' אבא, ומנו [ומיהם החברים]? ר' זירא, ואמרי לה [ויש אומרים] שלמדו דבר זה חבריא [חביריו] של ר' זירא מר' זירא, ומנו [ומיהם חבריו]? ר' אבא. אמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא, הכי [כך] אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה, והלכה כר' שמעון בהלכות אבל.

ומפרטים: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה — הא דאמרן [זה שאמרנו], שבני המעיים שניקבו וליחה סותמתם — כשרה. הלכה כר' שמעון באבל, מאי [מה] היא? דתנן [ששנינו בברייתא]: אחד מקרובי המת שלא ידע מפטירת המת, והצטרף רק מאוחר יותר לשאר האבלים, כל שלשה ימים הראשונים של אבלות, אם בא ממקום קרוב — הרי הוא מונה עמהן, וגומר יחד איתם את שבעת ימי האבילות, אף על פי שהחל אותה מאוחר יותר.

אם בא ממקום רחוק — מונה לעצמו שבעה ימים. מכאן ואילך, אם הצטרף אליהם לאחר שלושה ימים הראשונים, אפילו בא ממקום קרוב — מונה שבעה לעצמו. ר' שמעון אומר: אפילו בא ביום השביעי, אם בא ממקום קרוב — מונה עמהן. ובענין זה אמר ר' יוחנן שהלכה כמותו.

מסופר, אמר מאן דהוא [מי שהוא] שלא הוזכר שמו: איזכי ואיסק ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה [אזכה ואעלה לארץ ישראל ואלמד את ההלכה הזו מפי בעליה]. כי סליק אשכחיה [כאשר עלה מצא את] ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא, שמשמו נאמרה שמועה זו, אמר ליה [לו], האם אמר מר [אדוני] שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטרפה, שמעיים שניקבו וליחה סותמתם — כשרה? אמר ליה [לו]: הא [הרי] אין הלכה כמותו אמרי [אמרתי].

שאל אותו: כר' שמעון באבל, מאי [מה הדין]? מה אמרת בזה? אמר ליה [לו]: בענין זה גם כן לא אמרתי הלכה, אלא פלוגתא נינהו [דעות חלוקות הן]. דאיתמר [שנאמר], רב חסדא אמר: הלכה כר' שמעון באבל, וכן אמר ר' יוחנן שכך הלכה, ורב נחמן אמר: אין הלכה. ומסכמים:

ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל המיקל בטרפה, אלא בני מעיים שניקבו, גם אם ליחה סותמתם — טריפה היא. והלכה כר' שמעון באבל, שאפילו בא ביום השביעי מונה עמהם, מדוע? משום שאנו הולכים על פי הכלל שאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל.

ב אמר רב שימי בר חייא: מקיפים [מקרבים ומשווים] בבני מעיים, אם בא לפנינו נקב במעיים ואין ידוע אם קודם שחיטה נעשה והיא טריפה, או לאחריה — עושים בהם נקב נוסף ומשווים, ואם מראה הנקבים דומה — כשרה, שוודאי לאחר שחיטה נעשה.

מסופר, הנהו [אותם] בני מעיים שניקבו דאתו לקמיה [שהובאו לפני] רבא שיפסוק בעניינם, עשה נקב אחר, אקפינהו ולא אידמו [קירב והשווה אותם את הנקבים ולא היו דומים]. אתא [בא] רב משרשיא בריה [בנו], היה ממשמש בהו [בהם] בנקבים החדשים, ואידמו [ונעשו הנקבים דומים לראשונים], והכשיר. אמר ליה [לו] אביו: מנא לך הא [מנין לך דבר זה]? אמר ליה [לו], זו היתה הסברה שלי: כמה ידי ממשמשו בהני מקמי דליתי לקמיה דמר [כמה ידיים היו ממשמשות באלה הראשונים לאחר שחיטה קודם שהגיעו לפני אדוני], ואם נמשמש באלו ייתכן שיהיו דומים זה לזה. אמר ליה [לו]: חכים ברי [חכם בני] בהלכות טרפות כמו ר' יוחנן!

ובענין דומה, ר' יוחנן ור' אלעזר דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מקיפים [מקרבים ומשווים] נקבים בריאה, שעושים נקב חדש לראות אם הנקב שנמצא דומה לו, ואירע לאחר שחיטה. אמר רבא: לא אמרן [אמרנו] שניתן לסמוך על השוואה זו אלא כשעושים נקב באותה ערוגה (שורת אונות) שבריאה, מימין או משמאל, אבל מערוגה לערוגה — לא. ומסכמים: והלכתא [והלכה]: משווים אפילו מערוגה לערוגה, וכן משווים אפילו מבהמה דקה לבהמה דקה אחרת, ומבהמה גסה לבהמה גסה אחרת, אבל לא מגסה לדקה, ולא מדקה לגסה.

ובענין דומה אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מקיפין [מקרבים, עושים נקב ומשווים] לנקב שבקנה. אמר רב פפא: לא אמרן [אמרנו] אלא כשעושים נקב באותה חוליא שבקנה, אבל מחוליא לחוליא — לא. ומסכמים, והלכתא [והלכה]: אפילו מחוליא לחוליא משווים, ומבר [ומבן] חוליא (כעין חוליה דקה שבין החוליות) לבר [לבן] חוליא אחרת משווים, אבל לא מחוליא לבר [לבן] חוליא, ולא מבר [מבן] חוליא לחוליא.

ג אגב הדיון בבני מעיים שניקבו מביאים מה שאמר זעירי: חלחולת (המעי הגס, המסתיים בפי הטבעת) שניקבה — כשרה הבהמה, הואיל ויריכים מעמידות אותה וסותמות את הנקב. וכמה, מהו המקום בחלחולת שדנים בו דין זה? אמר ר' אילעי אמר ר' יוחנן: אם היה הנקב במקום הדבק, במקום בו החלחולת דבוקה לירכיים, אפילו אם ניקב ברובו — כשרה, אם ניקבה שלא במקום הדבק אפילו במשהו הריהי טריפה.

אמרוה רבנן קמיה [אמרו אותה חכמים לפני] רבא משמיה [משמו] של רב נחמן, אמר להם: לאו מי אמינא לכו לא תתלו ביה [האם לא אמרתי לכם אל תתלו בו] ברב נחמן