בתרתי [בשתי] תיבות (מילים) — שמע מינה [למד מכאן] כי תרי [שני] שמות נבדלים נינהו [הם].

ושואלים: אלא מעתה "את כדר לעומר" (בראשית יד, ד), דפסק להו ספרא בתרי [שפוסק אותם הסופר לשנים], הכי נמי דתרתי שמי נינהו [כך גם כן אתה אומר ששני שמות הם]? והרי מדובר שם במלך אחד! אמרי [אומרים] בתשובה לכך: התם [שם] בשתי תיבות פסיק להו [מפסיק אותם], בשני שיטין (שורות) לא פסיק להו [אינו מפסיק אותם], אלא כותב אותם באותה שורה. אבל הכא [כאן] בבת היענה — אפילו בשני שיטין נמי פסיק להו [גם כן פוסק אותם], שרשאי לכתוב "בת" בשורה אחת ו"היענה" בשורה הבאה, משמע שהם נבדלים לגמרי.

א שנינו במשנה: אבל אמרו חכמים כל עוף הדורס טמא. תניא [שנויה ברייתא], רבן גמליאל אומר: עוף שדורס ואוכל — בידוע שהוא טמא, יש לו אצבע יתירה וזפק וקרקבנו נקלף — בידוע שהוא טהור. ר' אלעזר בר' צדוק אומר: מותחין לו חוט של משיחה, והוא יושב עליו, ואם חולק את רגליו, שתים מן האצבעות לכאן לפנים, ושתים לכאן לאחור — טמא, היו שלש לכאן ואחת לכאן — טהור. ר' שמעון בן אלעזר אומר: כל עוף הקולט מאכל מן האויר — טמא.

על כך תוהים: העוף הקרוי ציפרתא נמי מקלט קלטה [גם כן קולטת מן האויר], והיא טהורה! אמר אביי: שקולט וגם אוכל באויר קאמרי [אומרים אנו], ולא כזה שקולט באויר ואחר כך מניח לארץ ואוכל, כפי שעושה הציפרתא. ושבים לברייתא,

אחרים אומרים: אם הוא שכן (נמצא בשכנות) עם עופות טמאים — טמא, שכן עם טהורים — טהור.

ושואלים: כמאן [כדעת מי] היא דעת אחרים? האם כדעת ר' אליעזר, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: לא לחנם הלך זרזיר ושכן אצל עורב, כפי המוכר לנו, אלא מפני שהוא מינו? ודוחים: אפילו תימא רבנן [תאמר שהוא כשיטת חכמים] החלוקים על ר' אליעזר, וסבורים שהזרזיר עוף כשר, שכן ונדמה קאמרינן [אומרים אנו], כלומר, לא די שהוא שוכן עם עופות טמאים, אלא רק אם הוא גם דומה להם — הרי זה סימן שגם הוא ממיניהם.

ב שנינו במשנה: ובחגבים, כל שיש לו ארבע רגלים וארבע כנפיים וקרצולים (כרעי ניתור) וכנפיו חופים את רובו הריהו כשר. ושואלים: מאי [מה פירוש] רובו? אמר רב יהודה אמר רב: רוב ארכו, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רוב הקיפו. אמר רב פפא: הלכך [מכיון שכך] שיש שתי לשונות — מחמירים אנו בשתיהן, ולכן בעינן [צריכים אנו] שכנפיו יהיו חופות רוב ארכו, ובעינן [וצריכים אנו] גם שיהיו חופות את רוב הקיפו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין לו לחגב כנפיים עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון החגב הקרוי זחל — הרי זה מותר. ר' אלעזר בר' יוסי אומר: נאמר ביחס לחגב "אך את זה תאכלו... אשר לא כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ" (ויקרא יא, כא), הקרי שלו הוא "אשר לו כרעים", והכתיב "אשר לא" — ללמד: אף על פי שאין לו כרעים עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן הריהו מותר באכילה. ושואלים: מאי [מהו] זחל? אמר אביי: הוא מה שקורין בארמית אסקרין.

ובענין החגבים הטהורים תנו רבנן [שנו חכמים] בפירוש הכתוב: "את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו ואת הסלעם למינהו ואת החרגול למינהו ואת החגב למינהו" (שם כב), ארבה — זה הקרוי גובאי, סלעם — זה רשון, חרגול — זה ניפול, חגב — זה גדיאן. מה תלמוד לומר, מה בא ללמד "למינו" "למינהו" "למינהו" "למינהו" ארבע פעמים, לאחר כל אחד מהם? להביא ארבעה מינים דומים לאלו: ציפורת כרמים, ויוחנא ירושלמית, והערצוביא, והרזבנית, שגם הם מותרים באכילה.

דבי [החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה]: "למינו" "למינהו" "למינהו" "למינהו" אלו כללי כללות (כללים), והמינים שנזכרו במפורש אלו פרטי פרטות (פרטים). וכך דורשים את הכתוב: בפסוק הקודם נאמר "אך את זה תאכלו... אשר לו כרעים ממעל לרגליו לנתר בהן על הארץ", ואנו דורשים את האמור בשני פסוקים אלה במידת כלל ופרט וכלל: "אשר לו כרעים" הוא כלל — כל שיש לו כרעים לנתר בהן (קרצולים), "ארבה" — זה פרט הקרוי גובאי, "למינו" — הרי זה כלל, ולפי כללי מדרש ההלכה, כאשר יש כלל ופרט וכלל — בא הכלל השני להוסיף כל דבר שהוא כעין הפרט, וכאן בא הכלל "למינו" להביא (לרבות)