הטל את הפרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל. ולפי זה, כך יש לדרוש את הכתוב "מכל אשר במים וכו' במים בימים ובנחלים אותם תאכלו" (ויקרא יא, ט) כאילו נאמר: "כל אשר במים וכו' בימים ובנחלים במים אותם תאכלו": "במים" — הרי זה כלל, "בימים ובנחלים" — פרט, "במים" —

חזר וכלל, כלל ופרט וכלל — אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש — ימים ונחלים, שהם מים נובעים, אף כל מים נובעים נאסר בהם מה שאין לו סנפיר וקשקשת. ואם כן מאי רבי [מה ריבה בכך]? ריבה חריצין ונעיצין לאיסורא [לאיסור], שהמים שבהם נובעים, ומאי [ומה] מיעט? בורות שיחין ומערות להתירא [להיתר], שאין המים שבהם נובעים, אלא מי גשמים נאספים לתוכם.

ושואלים, ואימא [ואמור] כך: מה הפרט מפורש — מים גדלין (נמצאים) על גבי קרקע — אף כל שהוא מים גדלין על גבי קרקע. ולפי זה, מאי רבי [מה ריבה] בכך — אפילו בורות שיחין ומערות לאיסורא [לאיסור], ומאי [ומה] מיעט בכך? מיעט רק מים שבכלים!

ומשיבים: אם כן, הכתוב "תאכלו מכל אשר במים" (שם), שנאמר בתחילת הפסוק כדי להתיר, מאי אהני ליה [מה הועיל לו]? מה הוא בא להתיר? הרי גם בלעדיו לא היינו אוסרים כלים, שהרי אינם דומים כלל לפרט המפורש, שהוא מים המצויים על הקרקע! אלא לכך נאמר "תאכלו" — ללמדנו שמה שנאסר כעין הפרט, הוא רק חריצין ונעיצין.

א התנא דבי [בבית מדרשו] של ר' ישמעאל תנא [שנה] כך, דרש כך את הכתוב: מה שנאמר בפסוק זה "במים" "במים" שתי פעמים ("מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים אותם תאכלו". ויקרא יא, ט) — אין זה כלל ופרט, אלא צריך ללמוד אותו בדרך של ריבה ומיעט, ובאופן זה: "במים" — ריבה, "בימים ובנחלים" — מיעט, "במים" — חזר וריבה. ולפי כללי מדרש ההלכה ריבה ומיעט וריבה — ריבה הכל, חוץ ממה שאינו דומה כלל לימים ונחלים. ואם כן, מאי רבי [מה ריבה]? את הדגים שאין להם סנפיר וקשקשת בחריצין ונעיצין לאיסורא [לאיסור], ומאי [ומה] מיעט? את אלה שבבורות שיחין ומערות להתירא [להיתר].

ושואלים, הואיל ואתה מרבה הכל חוץ ממה שאינו דומה כלל לימים ונחלים, אימא [אמור]: מאי [מה] ריבה? ריבה בורות שיחין ומערות לאיסורא [לאיסור], ומאי [ומה] מיעט להיתר? מיעט רק כלים! ומשיבים: אם כן, "תאכלו" שנאמר בתחילת הפסוק להתיר, מאי אהני ליה [מה הועיל לו]? הרי לדרך זו, כבר הותרו כלים על ידי ריבוי ומיעוט! אלא בוודאי בא כדי ללמדנו שיש ללמוד בריבוי ומיעוט להתיר את אלה שבבורות שיחין ומערות.

ושואלים: ואיפוך אנא [ואהפוך אני], ואומר שריבה בורות לאיסור, ומיעט חריצין ונעיצין להיתר! ומשיבים: יש לתרץ דבר זה כדתני [כמו ששנה] החכם מתתיה, דתני [ששנה] מתתיה בר יהודה: מאי [מה] ראית לרבות בורות שיחין ומערות להתירא [להיתר], ולהוציא חריצין ונעיצין לאיסורא [לאיסור]? מרבה אני בורות שיחין ומערות שהן המים עצורים (סגורים בתוכם) ככלים, ומוציא אני חריצין ונעיצין שאין עצורין ככלים, אלא המים זורמים לתוכם ויוצאים מהם.

ב בברייתא שהובאה בעמוד הקודם נאמר כי הכתוב התיר פעמיים שרץ המים שאין לו סנפיר וקשקשת, פעם במפורש ופעם בסתום, מה כשהתיר במפורש — התיר במים שבכלים, אף כשהתיר בסתום — לא התיר אלא במים שבכלים. ושואלים: הי [איזהו] הסתום והי [ואיזהו] המפורש? פליגי בה [נחלקו בכך] רב אחא ורבינא, חד [אחד מהם] אמר: הכתוב המתיר כל שיש לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים (ויקרא יא, ט) הוא המפורש, והכתוב האוסר זה שאין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים (שם י—יא) הוא הסתום. וחד [ואחד מהם] אמר: הכתוב האוסר את שאין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים, הוא המפורש, והכתוב המתיר את שיש לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים, הוא הסתום.

ושואלים: מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שהכתוב המתיר כל שיש לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים הוא המפורש? ומשיבים, אמר לך [יכול הוא לומר לך] כך: מיניה הוא דקא משתרו [שהרי ממנו, מפסוק זה הוא שלמדנו שמותרים] השרצים שבמים בכלים. שכן דרשנו: בימים ובנחלים הוא שתאכלו את שיש לו סנפיר וקשקשת, ולא את זה שאין לו סנפיר וקשקשת. אבל בכלים — אפילו זה שאין לו סנפיר וקשקשת מותר.

ושואלים: מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שהכתוב האוסר זה שאין לו סנפיר וקשקשת הוא המפורש? ומשיבים: מפני דהאי הוא דקמוכח אהאיך [שהוא שמוכיח על הכתוב האחר, הראשון] שהוא בא להתיר. דאי מהאיך [שאם מהאחר] הוה אמינא [הייתי אומר] ומדייק לאיסור: בימים ובנחלים הוא שתאכל את שיש לו סנפיר וקשקשת, ומכאן שבכלים — אף על גב דאית ליה [אף על פי שיש לו סנפיר וקשקשת] נמי לא תיכול [גם כן לא תאכל], ולכן בא כתוב זה "וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת בימים ובנחלים לא תאכלו", לומר: בימים ובנחלים לא תאכלו את שאין לו סנפיר וקשקשת, אבל בכלים — אף את זה שאין לו סנפיר וקשקשת תאכלו.

ג ובענין המים שבכלים, שהשרצים שגדלים בהם מותרים, אמר רב הונא: לא לשפי אינש שיכרא בצבייתא באורתא [לא ישפוך אדם שיכר לכלי דרך קיסמים בלילה] כדי לסננו, דילמא פריש לעיל מצבייתא והדר נפיל לכסא [שמא יפרוש השרץ על הקיסמים ואחר כך יפול מהם לכוס], וכשהוא שותה את השיכר עם השרצים שבתוכו, מתוך הנחה שלא באו מן החוץ (שהרי סינן את השיכר), אלא נוצרו בכלי והריהם מותרים, הוי [הריהו] עובר עליו משום "שרץ השורץ על הארץ" (ויקרא יא, מא).

ושואלים: אי הכי [אם כך], שאתה חושש לכעין זה, במנא נמי [בשיכר סתם הנמצא בכלי גם כן] יש לחשוש, דלמא פריש לדפנא דמנא והדר נפיל למנא [שמא פרש לדופן הכלי וחזר ונפל לכלי]! ומשיבים: התם היינו רביתיה [שם זהו דרך גידולו], שכשהוא בכלי הוא נדבק לדופן הכלי, ואין זה נחשב כמי שפרש מן המים.

ומנא תימרא [ומנין תאמר] שדבר שהוא בדרך גידולו אין מקפידים עליו? דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין לרבות מים שבבורות שיחין ומערות ששוחה ושותה מהן, ואינו נמנע מלשתותם עם שרצים שבהם? תלמוד לומר: "תאכלו מכל אשר במים" (שם ט), להתיר הגדל במים שבבורות, למרות שאין לו סנפיר וקשקשת; ולכאורה ליחוש דלמא פריש לדפנא והדר נפיל [ושנחשוש שמא פרש לדופן הבור, ונעשה שרץ הארץ, וחזר ונפל] למים! אלא אומר אתה: היינו רביתיה [זהו דרך גידולו], ואינו נאסר בכך — הכא נמי [כאן גם כן] בכלי, אמור: היינו רביתיה [זוהי דרך גידולו] ואינו נאסר בכך.

אמר ליה [לו] רב חסדא לרב הונא, תניא דמסייע לך [שנויה ברייתא שמסייעת לך], שרק בשיכר שסיננו יש לחשוש לשרצים שפרשו ונפלו לתוכו. ששנינו: מה שנאמר "כל השרץ השורץ על הארץ" (שם מא) — הרי זה בא לרבות יבחושין הנמצאים במים (או שאר משקים) שסיננן; ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שסיננן, הא [אבל] אם לא סיננן — שרי [מותרים הם], ואין לחשוש אם פרשו לדופן הכלי וחזרו.

ד ועוד בענייני "שרץ השורץ על הארץ". אמר שמואל: קישות (מלפפון) שהתליעה (שגדלו בה תולעים)