א משנה בהמה המקשה לילד ועמדו לשוחטה, והוציא העובר את ידו, והחזירו לפני שנשחטה הבהמה — אינו נחשב כילוד ומותר באכילה, שהעובר ניתר באכילה בשחיטת אמו. הוציא העובר את ראשו, אף על פי שהחזירו לאחר מכן — הרי זה כילוד, וצריך שחיטה לעצמו.

אם היה חותך מעובר שבמעיה קודם שחיטה, ולא הוציא ממעיה את מה שחתך — הרי זה מותר באכילה לאחר שחיטתה, אבל אם חתך מן הטחול ומן הכליות של הבהמה עצמה קודם שחיטה — אסור באכילה, למרות שלא הוציאם מגופה, משום שנעשו אבר שנחתך מן החי, ושוב לא תועיל השחיטה להתירם. זה הכלל: דבר שהוא גופה — אסור באכילה, ודבר שאינה גופה — מותר.

ב גמרא על מה ששנינו שאם הוציא עובר את ידו והחזירו קודם שחיטה — מותר, אמר רב יהודה אמר רב: ואבר עצמו, היד שהוציא העובר — אסור באכילה לעולם.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? דאמר קרא [שאמר הכתוב] "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), והמלה "בשדה", שהיא מיותרת לכאורה, באה ללמדנו הלכה כללית: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו, מחוץ למקום בו הוא מותר — נאסר. והרי הרחם הוא מחיצת העובר, ששם הוא נעשה מותר בשחיטת האם, ולכן כשיצא אבר משם — נאסר.

ומקשים, תנן [שנינו במשנה]: בהמה המקשה לילד, והוציא העובר את ידו והחזירו — מותר באכילה, מאי לאו [האם אין] הכוונה לאבר, ליד שהוציא, שהוא מותר באכילה? והרי זה שלא כדעת רב. ודוחים: לא, על העובר עצמו מדובר, שהוא מותר, חוץ מן האבר שיצא.

ושואלים: אי [אם] על העובר, מאי איריא [מה שייך, מדוע מדובר דווקא] כשהחזירו את האבר? אפילו לא החזירו נמי [גם כן] יהיה העובר עצמו מותר! ומשיבים: באמת, הוא הדין אף על גב [אף על פי] שלא החזירו גם כן מותר העובר באכילה, ואיידי דקא בעי מיתנא סיפא [ורק מתוך שרצה לשנות בסוף, בהמשך], שאם הוציא את ראשו אף על פי שהחזירו הרי זה כילוד, ואינו ניתר בשחיטת האם — תנא נמי רישא [שנה גם כן בתחילה] לשון החזירו.

ומקשים: וסיפא [ובסוף עצמו] מאי קמשמע לן [מה בא להשמיע לנו], שכיון שיצא ראשו הויא לה [הרי זו] לידה? הלוא תנינא [שנינו] כבר דבר זה במסכת בכורות, בדיני בכור אדם: איזהו בכור לנחלה, שיורש חלק כפול מאחיו, ואולם אינו בכור לכהנים, שאינו קדוש בבכורה ואיך צורך לפדותו? זה הבא (הנולד) אחר נפלים, אחרי עובר שלא נגמר הריונו, אף על פי שיצא ראשו של הנפל חי, או הנולד אחר בן תשעה חדשים, שכבר נגמר הריונו, אלא שיצא ראשו כשהוא מת.

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] במקרה שיצא ראשו מת — הבא אחריו בכור לנחלה, הא [אבל] אם יצא ראשו של בן תשעה חי אף שמת קודם שיצא כולו — לידה גמורה היא, והבא אחריו אפילו בכור לנחלה נמי לא הוי [גם כן איננו]. ואם כן, כבר השמיע לנו התנא שיציאת הראש נחשבת לידה!

וכי תימא [ואם תאמר] שם אשמעינן [השמיע לנו] דין זה באדם, וקא משמע לן [ומשמיע לנו] דין זה במשנתנו בבהמה.

והוצרך לכך, שכן אדם מבהמה לכאורה לא יליף [אינו לומד], לפי שאין פרוזדור לבהמה, אלא פתח הרחם שלה מגולה, ויש לומר שדווקא בה נחשבת יציאת הראש בלידה. אבל באדם, שירכיה של האשה הן כעין פרוזדור לפתח הרחם, ואין יציאת הראש לבדו ניכרת, הייתי אומר שלא תיחשב יציאת הראש כלידה. וכן מצד שני, אם היה שונה רק את המשנה בענין אדם, הייתי אומר כי בהמה מאדם לא ילפא [אינה נלמדת], כי דווקא באדם יציאת הראש לעצמה נחשבת לידה, מפני דחשיב [שחשוב] פרצוף פנים דידיה [שלו], שנברא בצלם אלקים, ויש בו דעת, מה שאין כן בבהמה. ולכן הוצרכנו למה ששנינו במשנתנו, שהוצאת הראש בבהמה נחשבת כלידה.

ואולם הא נמי תנינא [דבר זה, שדין הבהמה כדין האדם, גם כן שנינו]: שליא (מעין כיס שבתוכו מצוי הוולד) שיצתה (שיצאה) מקצתה קודם שחיטת הבהמה — אסורה כולה באכילה, שמא יצא ראש העובר באותו מקצת, והרי זה כילוד שלא הותר בשחיטה, מפני שהשליא, כשם שהיא סימן ולד באשה — כך היא סימן ולד בבהמה!

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שהחזירו דרישא דוקא [של תחילת המשנה מדוייק], לומר: עובר שהוציא את ידו, אם החזירה קודם שחיטה — מותרת היד באכילה, ואם לא החזירה — היד עצמה אסורה, מובן מדוע שנה בסיפא דין החזיר ראשו, למרות שכבר שנינו דין זה במשנה במסכת בכורות, שכן תנא סיפא אטו רישא [שנה את הסוף שהוציא ראשו והחזירו משום דין החזיר ידו שבתחילה].

אלא אי אמרת [אם אתה אומר]: לא דרישא דוקא ולא דסיפא דוקא [לא דין החזיר ידו של ההתחלה נאמר בדווקא, ולא דין החזיר ראשו של הסוף נאמר בדווקא], למה ליה למתנייה [למה לו לשנות אותו] כלל דין הוציא אבר והחזירו במשנתנו! אלא בהכרח, מה שנאמר בתחילת המשנה: הוציא ידו והחזירו מותר — על היד נאמר, שאם החזירה הריהי מותרת, שלא כדברי רב יהודה בשם רב!

ודוחים: לא, לעולם מה שנאמר מותר באכילה מדבר על העובר עצמו, ולא על היד שהחזיר. ואף שלכאורה, העובר עצמו מותר גם אם לא החזיר את היד — יש להסביר את הדבר כמו שאמר רב נחמן בר יצחק בהסבר הברייתא להלן (עמוד ב), שלא נצרכה אלא למקום חתך. הכא נמי [כאן גם כן] יש להסביר: לא נצרכה הלכה זו, אלא למקום חתך, שאם לא החזיר העובר את ידו — נאסר המקום בגוף העובר אליו מחוברת היד, אבל אם החזירה — רק היד עצמה נאסרה, וכדברי רב.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה נגד רב ממה ששנינו בברייתא: בהמה המקשה לילד, הוציא עובר את ידו והחזירה, ואחר כך שחט השוחט את אמו — מותר באכילה. שחט את אמו ואחר כך החזירה את ידו — אסור באכילה.

הוציא העובר את ידו וחתכו, ואחר כך שחט את אמו, אותו חלק שהיה בחוץ ונחתך — טמא ואסור, כדין אבר מן החי, ומה שהיה בפנים — טהור ומותר.

ואם שחט את אמו ואחר כך חתכו —