דניכחוש חיליה [שייחלש כוחו], שמא מרוב שומן שבו הוא משיר פירותיו. אלא סוקרו בסיקרא, אמאי [מדוע]? ומשיבים: כי היכי דליחזיוה אינשי וליבעי רחמי עילויה [כדי שיראו אותו בני האדם ויבקשו רחמים עליו].

כדתניא [כמו ששנויה ברייתא] על המצורע: "וטמא טמא יקרא" (ויקרא יג, נה) — צריך להודיע לרבים שהוא טמא, ורבים מבקשים עליו רחמים. וכן כל מי שאירע בו דבר של צרה צריך להודיע לרבים, ורבים מבקשים עליו רחמים.

אמר רבינא: כמאן תלינן כובסא בדיקלא [כדעת מי תולים אנו אשכול תמרים בדקל שמשיר פירותיו], כמאן [כדעת מי]? כי האי תנא [כדעת תנא זה] שאומר שצריך להודיע לרבים, ורבים יבקשו עליו רחמים.

א משנה איסור אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחוץ לארץ, בין בפני הבית, בזמן שהמקדש קיים, ובין שלא בפני הבית, בחולין ובמוקדשין.

כיצד? השוחט אותו ואת בנו באותו יום, והיו שניהם חולין, ושחטם בחוץ, מחוץ לעזרה — שניהם כשרים לאכילה, ועל שחיטת השני סופג את הארבעים מלקות, שעבר על "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).

אם היו שניהם קדשים ושחטם בחוץ ביום אחד — על הראשון חייב כרת משום שחיטת קדשים בחוץ. ועל השני אינו חייב משום שחיטת חוץ, שהרי אינו ראוי להקרבה בגלל איסור אותו ואת בנו. ושניהם פסולים להקרבה. ועל שחיטת שניהם סופגים את הארבעים, על הראשון — משום שחיטת חוץ, ועל השני — משום אותו ואת בנו.

אם היו שניהם חולין ושחטם בפנים העזרה — שניהם פסולין להקרבה, כדין חולין שנשחטו בעזרה, ועל השני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו. היו שניהם קדשים ושחטום בפנים ביום אחד — הראשון כשר להקרבה ופטור על שחיטתו, ועל השני — סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול, להקרבה, משום שהוא מחוסר זמן עד שיעבור אותו יום.

שחט חולין ואחר כך קדשים בחוץ ביום אחד — הראשון כשר לאכילה, ופטור, ועל השני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול להקרבה.

שחט תחילה קדשים ואחר כך חולין בחוץ — על הראשון חייב כרת משום שחיטת חוץ, והוא פסול להקרבה, והשני כשר לאכילה, ועל שניהם סופגים את הארבעים, על הראשון — משום שחיטת קדשים בחוץ, ועל השני — משום אותו ואת בנו.

שחט חולין ואחר כך קדשים בפנים — שניהם פסולין להקרבה, הראשון — משום שהוא חולין, והשני — משום שהוא מחוסר זמן, ועל השני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו. שחט קדשים ואחר כך חולין בפנים ביום אחד — הראשון כשר ופטור, ועל שחיטת השני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול להקרבה, משום שהוא חולין.

שחט חולין בחוץ ואחר כך את השני בפנים — הראשון כשר ופטור, ועל השני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול מפני שהוא חולין.

שחט קדשים בחוץ ואחר כך בפנים — על הראשון חייב כרת, ועל שניהם סופגים את הארבעים, על הראשון — משום שחיטת חוץ, ועל השני — משום אותו ואת בנו, ושניהם פסולים להקרבה, הראשון — מפני שנשחט בחוץ, והשני — מפני שהוא מחוסר זמן.

שחט אותו ואת בנו חולין בפנים ואחר כך את השני בחוץ — הראשון פסול להקרבה, שהרי הוא חולין, ופטור עליו ממלקות, ועל השני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, וכשר. שחט קדשים בפנים ואחר כך בחוץ — הראשון כשר ופטור, ועל השני סופג את הארבעים משום אותו ואת בנו, ופסול, שהרי הוא מחוסר זמן.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: מנין לאיסור אותו ואת בנו שנוהג במוקדשין? תלמוד לומר: "שור או כשב או עז כי יולד וכו' ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן לה'" (ויקרא כב, כז), וכתיב בתריה [ונאמר מיד אחריו]: "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (שם כח) — לימד על אותו ואת בנו שנוהג גם במוקדשין.

ושואלים: הואיל ונאמר איסור זה בענייני קדשים, ואימא [ואמור]: במוקדשין — אין [כן] יש איסור אותו ואת בנו, בחולין — כלל לא! ומשיבים, מה שחזר הכתוב ואמר "שור או שה", שלא הוצרך, שהרי בשור ושה עסק מתחילה — הפסיק הענין, לומר שאין כתוב זה מדבר בקדשים שעסק בהם הכתוב תחילה.

ושואלים: אם כן, שהפסיק הענין, ואימא [ואמור]: בחולין — אין [כן], יש איסור אותו ואת בנו, במוקדשין — לא! ומשיבים: כתיב [נאמר]: "ושור וכו' אותו ואת בנו" — וי"ו מוסיף את מה שנאמר כאן גם על הענין ראשון שעסק בו הכתוב תחילה, כלומר, מוקדשים.

ושואלים: אי [אם] כך, שכתוב זה נאמר גם בענין קדשים, אמור: מה קדשים כלאים לא, שוולד הנולד לכבשה מן התייש פסול לקרבן — אף איסור שחיטת אותו ואת בנו בכלאים לא, שאם שחט את הכבשה — מותר לשחוט ולד שנולד לה מן התיש! אלמה תניא [ומדוע שנויה ברייתא]: אותו ואת בנו נוהג בין בכלאים ובין בכוי, יצור שהוא ספק בהמה ספק חיה?

ועוד, מדוע דין אותו ואת בנו נוהג בכלאיים? הרי "שה" כתיב [נאמר], ואמר רבא: