בשאלה האם אומרים: "שה" שאמר הכתוב, כוונתו — ואפילו מקצת שה. רבנן סברי [חכמים סבורים]: "שה" — ואפילו מקצת שה, ור' אליעזר סבר [סבור]: "שה" כוונתו שה גמור, ולא מקצת שה. אמר רב

פפא: הלכך [על כן], לדרך זו, שגם לדעת חכמים וגם לדעת ר' אליעזר, ספק אם חוששים לזרע האב או לא, אלא שנחלקו האם אומרים "שה" ואפילו מקצת שה, יש לפרש את המקורות השונים שהובאו לעיל בענין כוי באופן זה: לענין כסוי הדם, שעולה מן המשנה שדמו של הכוי טעון כיסוי מצד הספק, ולענין מתנות, שחכמים מחייבים את הכוי בזרוע לחיים וקיבה כדין בהמה, ור' אליעזר פוטר — לא משכחת [אין אתה מוצא], אין אתה יכול להעמידם אלא בכוי הנולד מצבי הבא על התיישה.

שבין לדעת רבנן [חכמים] ובין לדעת ר' אליעזר, מספקא להו [מסופק להם] אי [אם] חוששין לזרע האב, והריהו נחשב מקצת חיה, או לא, אלא הוא נחשב בהמה גמורה.

וקא מיפלגי [והם חלוקים] בשאלה האם אומרים "שה" ואפילו מקצת שה. ולכן, המשנה המחייבת כיסוי של דם הכוי מספק הולכת במקרה זה רק לשיטת חכמים, הסבורים ש"שה" ואפילו מקצת שה (ובהקשר זה, צבי — ואפילו מקצת צבי), ושמא דמו חייב בכיסוי מצד הצבי שבו. אבל ר' אליעזר פוטר, משום שלשיטתו רק צבי גמור חייב בכיסוי הדם, ואין אומרים צבי ואפילו מקצת צבי. ולענין מתנות — חכמים מחייבים בן צבי ותיישה במחצית המתנות, משום שיש כאן מקצת שה, ור' אליעזר פוטר, משום שלדעתו אין אומרים: "שה" — ואפילו מקצת שה, ורק בהמה גמורה חייבת במתנות.

לענין איסור אותו ואת בנו, שנחלקו ר' אליעזר וחכמים האם הוא נוהג בכוי, משכחת לה [מוצא אתה אותה] את המחלוקת בין בתייש הבא על הצבייה וילדה בת, ובין בצבי הבא על התיישה וילדה בת.

ומפרטים: בתייש הבא על הצבייה וילדה בת — ולאיסורא [ולענין איסור] לכתחילה, האם מותר לשחוט אותה בת ואת בנה ביום אחד. דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: דילמא [שמא] חוששין לזרע האב, והאם היא מקצת שה, ולשיטתם הרי שה ואפילו מקצת שה אמרינן [אומרים אנו], ולכן אסור לשחוט אותה ואת בנה ביום אחד, אלא שאינו לוקה משום הספק.

ור' אליעזר סבר [סבור]: נהי נמי [גם אם אמנם] חוששין לזרע האב, ויש באם מקצת שה, הרי שה ואפילו מקצת שה לא אמרינן [אין אנו אומרים], ואם כן מותר לשחוט אותה ואת בנה ביום אחד.

וכן חולקים ר' אליעזר וחכמים בצבי הבא על התיישה, וילדה בת, ושחט אותה ואת בנה ביום אחד, ולענין מלקות. רבנן סברי [חכמים סבורים]: נהי נמי [גם אם אמנם] נאמר שחוששין לזרע האב, ואם זו היא במקצתה צבי, הרי במקצתה היא שה, ולשיטתם "שה" ואפילו מקצת שה אמרינן [אומרים אנו], ולכן מלקינן ליה [מלקים אותו], שעבר על איסור ודאי. ור' אליעזר סבר [סבור]: איסורא איכא [איסור יש] בבת הצבי והתיישה, לשחוט אותה ואת בנה ביום אחד, אבל אם עשה כן — מלקות ליכא [אין כאן].

ומסבירים: איסורא איכא [איסור יש כאן] — דלמא [שמא] אין חוששין כלל לזרע האב, והאי [וזה], האם — שה מעליא [מעולה, גמור] הוא, כאמה. אבל מלקות ליכא [אין כאן], מספק דלמא [שמא] חוששין לזרע האב, והאם חציה צבי וחציה שה,

ולשיטתו "שה" ואפילו מקצת שה לא אמרינן [אין אנו אומרים]. ואם כן אינו לוקה, שאין לוקים אלא בהתראה ודאית, וכאן אם התרו בו, התראת ספק היא.

א עד כאן דנה הגמרא בעניינו של הכוי, מתוך הנחה שהוא הכלאה של צבי ועז. וכאן מובאות דעות נוספות בעניינו. אמר רב יהודה: כוי — בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא. רב נחמן אמר: כוי — זה איל הבר.

ומעירים: מחלוקת זו היא כתנאי [כמחלוקת תנאים] ששנינו בברייתא: כוי — זה איל הבר. ויש אומרים: זה יצור כלאיים הבא מן התייש ומן הצבייה. ר' יוסי אומר: כוי בריה בפני עצמה היא, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: מין בהמה היא, ואנשיהם של בית דושאי היו מגדלין מהן עדרים עדרים כשאר בהמות.

ב מתוך שהוזכר איל הבר, מביאים מה שאמר ר' זירא אמר רב ספרא אמר רב המנונא: הני עזי דבאלא [אותן עיזים של יער, עזי בר] כשרות לגבי מזבח, שהן נחשבות בהמות, כאחד ממיני העיזים. ומעירים: סבר לה כי הא [סבור הוא כמו זו] שאמר ר' יצחק: עשר בהמות טהורות מנה הכתוב, שנאמר: "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור, שה כשבים, שה עזים, איל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו, זמר" (דברים יד, ד— ה). שלוש מהן הן בהמות — שור, כשבים, עיזים, ושבע מהן חיות ותו לא [ולא יותר].

והני [ואלו], עיזי היער, מדלא קחשיב להו בהדי [מתוך שלא מנה אותן בתוך] החיות כמין בפני עצמו — שמע מינה [למד מכאן] שמין עז נינהו [הן], שהרי הן קרויות עז ודומות לה. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בר יעקב: ושמא מין אחר של חיה הן, שלא נתפרש בכתוב. שהרי לאחר רשימת הבהמות והחיות נאמר: "וכל בהמה מפרסת פרסה" וכו', ואימא [ואמור], דרוש כך את הכתוב: "איל וצבי ויחמור" וכו' — הרי כל אחד מהם הוא פרט, "כל בהמה" — כלל, ולפי כללי מדרש ההלכה, במקום שיש

פרט ואחריו כלל — נעשה כלל מוסף (מוסיף) על הפרט, ואם כן איכא טובא [יש יותר] מיני חיות טהורות מאלו שפירט הכתוב, ועיזי היער אחד מהם!

ודוחים: אם כן, שיש כאן פרט וכלל, כל הני פרטי [כל אותם הפרטים], כל מיני החיות שמנה הכתוב בפירוט, למה לי? די שיזכיר אחד מהם! אלא ודאי רק אלו הם המינים הכשרים. ואם כן, בהכרח צריך אתה לומר שעיזי היער — מין עז הן. מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: גם אם נניח שעיזי היער אינן מין חיה לעצמו, מדוע נאמר שמין עז הן? ודלמא מינא [ושמא מין] אקו אחד ממיני החיות שפירש הכתוב נינהו [הם]!

וכן אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר רב אחא בריה [בנו] של רב אויא לרב אשי: דלמא מינא [שמא מין] תאו, או מינא [מין] זמר נינהו [הם], שמנה הכתוב בין החיות! ואכן בניגוד למה שנאמר בשם רב המנונא, שעיזי היער מין בהמה הן, אמר ליה [לו] רב חנן לרב אשי: אמימר שרי תרבייהו [התיר את חלבן] של עיזי היער, שהוא סבור בוודאות שהם מין חיה, שחלבה מותר.

ועוד בענין זה מסופר, בעא מיניה [שאל אותו] אבא בריה [בנו] של רב מנימין בר חייא מרב הונא בר חייא: הני עזי דבאלא [אותם עזי היער], מהו דינן לגבי מזבח? אמר ליה [לו]: עד כאן לא שמענו כי פליגי [נחלקו] ר' יוסי ורבנן [וחכמים] אלא בשור הבר,

דתנן [ששנינו במשנה] במסכת כלאיים: שור הבר מין בהמה הוא, ר' יוסי אומר: מין חיה. דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: מדמתרגמינן [מתוך שמתרגמים אנו] "תאו" שבכתוב — תורבלא [שור יער], אם כן מינא [מין] של בהמה הוא, אחד ממיני השור. ור' יוסי סבר [סבור]: מדקא חשיב ליה בהדי [מכיון שהוא מונה אותו בין] החיות — מינא [מין] של חיה הוא. אבל הני [אלה], עיזי היער, מתוך שלא נימנו בין החיות — דברי הכל מינא [מין] העז נינהו [הם] וראויות להקרבה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: ודלמא מינא [ושמא מין] אקו נינהו [הם]! וכיוצא בזה אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: ודלמא מינא [ושמא מין] תאו, או מינא [מין] זמר נינהו [הם]! וכן אמר ליה [לו] רב נחמן לרב אשי: אמימר שרי תרבייהו [התיר את חלבן], שהוא מגדיר אותן כחיה.

ג שנינו במשנה: כיצד השוחט וכו'. אמר ר' אושעיא: כולה מתניתין [כל משנתנו זו] שלא כשיטת ר' שמעון היא, ממאי [ממה, מנין] אתה יודע זאת? מדקא תני [ממה שהוא שונה בה]: אם שחט אם ובנה ששניהם מן הקדשים בחוץ ביום אחד — על שחיטת הראשון חייב כרת, משום שחיטת חוץ, ושניהם פסולים, ושניהם סופגים (לוקים) את הארבעים (מלקות). מכדי שמעינן ליה [הואיל ושמענו אותו] את ר' שמעון שאמר: שחיטה שאינה ראויה לאכילה — לא שמה שחיטה, אינה נחשבת לשחיטה כלל, אלא כהריגה סתם,