אלא צריך אתה לומר שמדובר בספק איש ספק אשה, כגון טומטום, וביום טוב ודאי. שלמרות שאשה פטורה מתקיעת שופר, טומטום שהוא ספק איש ספק אישה — חייב בתקיעת שופר. ומכאן יש ללמוד שגם כוי, שהוא ספק בהמה ספק חיה — טעון כיסוי ביום טוב.

ומעירים: ור' יוסי אינו מקבל הוכחה זאת, שהוא הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר: אשה ודאית נמי תקעה [גם כן תוקעת ביום טוב]. ומניין? דתניא [ששנויה ברייתא]: ממה שנאמר בפרשת קרבן העולה: "דבר אל בני ישראל... וסמך ידו על ראש העולה" (ויקרא א— ד), יש לדייק: בני ישראל סומכין על קרבנם, ולא בנות ישראל סומכות.

ר' יוסי ור' שמעון אומרים: נשים סומכות רשות, כלומר, רשות בידן לסמוך, למרות שאינן מצוות בכך, ולמרות שיש בסמיכה ללא צורך משום איסור עבודה בקדשים, שהרי הסומך נשען על הקרבן בכל כוחו. והוא הדין לתקיעת שופר, שלדעת ר' יוסי, למרות שאין אשה מצווה לתקוע בשופר — רשות בידה לתקוע, ואין בכך משום חילול יום טוב.

אמר רבינא: ולמאי דקאמרי רבנן [ולמה שאמרו חכמים] שספק איש ספק אשה תוקע ביום טוב, ומשם רצו להוכיח לכיסוי דם הכוי, שאף על פי שהוא ספק הריהו דוחה יום טוב — נמי אית ליה פירכא [גם כן יש לו פירכה]: מה לתקיעת שופר שספקה דוחה יום טוב — שכן ודאה דוחה שבת במקדש, שבמקדש היו תוקעים בראש השנה שחל בשבת, תאמר בכיסוי הדם — דליתיה [שאינו] דוחה כלל שבת!

ומביאים מה שהשיב ר' אלעזר הקפר בריבי (הגדול) לדחות את הקל וחומר של ר' יוסי: מה למילה שכן אינה נוהגת בלילי ימים טובים, תאמר בכיסוי הדם שנוהג בלילי ימים טובים? ותמהים, בלילי ימים טובים הוא דלא נהגא [שמילה אינה נוהגת], בשאר לילי [לילות] נהגא [נוהגת]? והרי מילה נוהגת בכל מקרה רק ביום!

אלא כך צריך להסביר: מה למילה — שכן אינה נוהגת בלילות כבימים, תאמר בכסוי — שנוהג בלילות כבימים! ועל כך אמר ר' אבא: זה אחד מן הדברים שאמר [לי] ר' חייא שאין עליהן תשובה, והשיב ר' אלעזר [הקפר] ברבי תשובה.

א משנה השוחט חיה או עוף ונמצאת שהיתה טריפה כשנשחטה, וכן השוחט לעבודה זרה, והשוחט חולין בפנים, או קדשים בחוץ, או השוחט חיה ועוף הנסקלים, שנגמר דינם לסקילה, כגון שהרגו אדם, שכל אלו אסורים בהנאה — ר' מאיר מחייב בכיסוי הדם, וחכמים פוטרים, מפני שלדעתם שחיטה שאינה ראויה לאכילה — אינה שחיטה, ופטורה מכיסוי.

אבל השוחט חיה (או עוף) ונתנבלה בידו, שנתקלקלה השחיטה ונעשתה נבילה. וכן הנוחר (הדוקר) והמעקר את הקנה והוושט, וכך הורג את בעל החיים — פטור מלכסות גם לדעת ר' מאיר, מפני שלא היתה שם כלל שחיטה, ורק שחיטה מחייבת כיסוי.

ב גמרא בענין המחלוקת במשנתנו, האם שחיטה שאינה ראויה לאכילה נחשבת שחיטה לחייבה בכיסוי הדם, אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: ראה רבי יהודה הנשיא, עורך ומסדר המשנה, את דבריו של ר' מאיר, הסבור ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, בדין אותו ואת בנו, ושנאו בלשון חכמים, שלדעת סתם משנה שם חייב על שחיטת טריפה משום אותו ואת בנו. וראה דבריו של ר' שמעון, הסבור ששחיטה שאינה ראויה לאכילה אינה שחיטה, בכסוי הדם, ושנאו במשנתנו בלשון חכמים, שלדעת סתם משנה שחיטה כזו פטורה מכיסוי הדם.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר באותו ואת בנו? אמר ר' יהושע בן לוי: גמר [למד] בגזירה שווה שחיטה שחיטה משחוטי חוץ, שבשחיטת חוץ נאמר: "אשר ישחט מחוץ למחנה" (ויקרא יז, ג), ובאותו ואת בנו נאמר: "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (שם כב, כח),

מה התם [שם], בשחיטת חוץ — שחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה, שמתחייב על השחיטה, למרות שהקדשים שנשחטו נאסרו בהנאה, אף הכא נמי [כאן גם כן], לענין אותו ואת בנו — שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה להתחייב עליה.

ושואלים: ור' שמעון, מאי טעמא [מה הטעם]? מהיכן הוא למד שרק שחיטה הראויה לאכילה קרויה שחיטה לענין אותו ואת בנו? אמר ר' מני בר פטיש: גמר [למד] מ"טבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים" (בראשית מג, טז), מה להלן שנאמרה טביחה (שחיטה) — מדובר בשחיטה ראויה לאכילה, אף כאן לענין אותו ואת בנו — רק שחיטה ראויה לאכילה קרויה שחיטה.

ושואלים: ור' מאיר נמי [גם כן], ליגמר [שילמד] מ"טבוח" שרק שחיטה ראויה לאכילה שמה שחיטה! ומשיבים: לדעתו דנין שחיטה משחיטה, ואין דנין שחיטה מטביחה.

ומקשים: מה נפקא מינה [מה יוצא מזה, מה זה משנה]? הא תנא [הרי שנה התנא] דבי [מבית מדרשו של] ר' ישמעאל: מה שנאמר בדיני צרעת הבתים "ושב הכהן" (ויקרא יד, לט) ואחר כך נאמר "ובא הכהן" (שם מד) — זו היא שיבה זו היא ביאה, ולמדים גזירה שווה זו מזו, למרות שהמלים אינן זהות!

ודוחים: הני מילי [דברים אלה] שלמדים גזירה שווה ממלה דומה, אמורים היכא דליכא דדמי ליה [במקום שאין כתוב אחר שדומה לו בדיוק], אבל איכא דדמי ליה [כשיש כתוב אחר שדומה לו בדיוק] — מדדמי ליה ילפינן [מן הדומה לו אנו למדים], ולכן הוא למד משחיטת חוץ ששם נאמרה לשון שחיטה, ולא מ"וטבוח טבח".

ושואלים: ור' שמעון נמי [גם כן], ליגמר [שילמד] משחוטי חוץ ששחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה! ומשיבים: דנין דין שחיטת חולין משחיטת חולין, ואין דנין שחיטת חולין משחיטת קדשים, ודין אותו ואת בנו נאמר בעיקרו בחולין (ראה לעיל עח,א).

ור' מאיר משיב: אטו [וכי] אותו ואת בנו בקדשים מי לא נהיג [האם אינו נוהג]? ומעירים: היינו דקאמר [זהו שאומר] ר' חייא: מטעם זה ראה רבי את דבריו של ר' מאיר באותו ואת בנו, ושנאו בלשון חכמים.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' מאיר שמחייב שחיטה שאינה ראויה בכסוי הדם? אמר ר' שמעון בן לקיש: גמר [למד] בגזירה שווה שפיכה שפיכה משחוטי חוץ, שבשחיטת חוץ נאמר: "דם שפך" (ויקרא יז, ד), ובכיסוי הדם נאמר "ושפך את דמו" (שם יג), מה להלן — שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, אף כאן — שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה.

ושואלים: ור' שמעון מה הוא משיב על כך? ומשיבים: "חיה או עוף אשר יאכל" כתיב [נאמר] בכיסוי הדם (שם), הרי הכתוב מדגיש שמדובר בשחיטה ראויה לאכילה. ושואלים: ור' מאיר, מה הוא למד מביטוי זה? ומשיבים: לשיטתו, הכתוב ההוא — למעוטי [למעט] עוף טמא, שאינו עומד לאכילה, הוא דאתא [שבא], לומר שאין צורך לכסות את דמו. ור' שמעון משיב: עוף טמא מאי טעמא [מה טעם] אינו חייב בכיסוי — מפני דלאו בר [שלא בן] אכילה הוא, שאינו עומד לאכילה, טרפה נמי [גם כן] לאו בר [לא בן] אכילה הוא, ולכן פטורה שחיטתה מכיסוי הדם.

ומעירים, והיינו דאמר [וזהו שאמר] ר' חייא: מטעם זה ראה רבי את דבריו של ר' שמעון בכסוי הדם, ושנאו בלשון חכמים.

אמר ר' אבא :