ואלו ואלו, משקה היוצא מטבול יום ומשקה הנוגע בו — אין מטמאין את מה שנגעו בו. ושאר כל הטמאין, חוץ מטבול יום, בין קלין בין חמורין — דין משקין היוצאין מהן כדין משקה הנוגע בהן, ואלו ואלו, המשקין היוצאים משאר הטמאים, כגון חלב האשה הזבה, והמשקים שנגעו בהם — הריהם תחלה, בדרגת ראשון לטומאה, שהרי נגעו באב הטומאה כשיצאו מגופו. חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה בעצמו, כגון זובו של הזב ושכבת זרעו, ומי רגליו, ורוקו, שנאמר בתורה שהם מטמאים.

ויש לשאול: מאי [מה פירוש] טמאים קלין ומאי [ומה פירוש] טמאים חמורין? מאי לאו [האם לא]: קלין — שרץ וזב, וחמורין — מת? הרי שהמשקה היוצא מן המת (חוץ מדמו) הריהו ראשון לטומאה, ואינו טהור כפי ששנינו בברייתא בעמוד הקודם! ומשיבים: לא, קלין — שרץ, כגון מי רגלים שנמצאו בגוף השרץ, וחמורין — זב. אבל מת, המשקים היוצאים ממנו — טהורים.

ושואלים: מאי שנא [במה שונה] זב, דגזרו ביה רבנן [שגזרו בו חכמים] טומאה על המשקים (שאינם אב הטומאה) היוצאים ממנו, ומאי שנא [ומה שונה] מת דלא גזרו ביה רבנן [שלא גזרו בו חכמים]? ומשיבים: זב דלא בדילי אינשי מיניה [שאין אנשים בדלים ממנו] — גזרו ביה רבנן [בו חכמים] על שאר משקים היוצאים ממנו, כדי שאנשים יזהרו ולא ייטמאו על ידו טומאה שמן התורה. אבל מת, דבדילי אינשי מיניה [שבדלים אנשים ממנו] — לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים].

א שנינו: דם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. ובענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: "וכסהו" (ויקרא יז, יג) — מלמד שדם הניתז ושעל הסכין חייב לכסות. אמר רבי יהודה: אימתי? בזמן שאין שם דם אלא הוא, אבל יש שם דם שלא הוא, שנעשתה בו מצות כיסוי — פטור מלכסות.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: "וכסהו" — מלמד שכל דמו חייב לכסות, מכאן אמרו: דם הניתז ושעל אגפיים, צדדי מקום השחיטה — חייב לכסות. אמר רבן שמעון בן גמליאל; במה דברים אמורים — בשלא כסה את דם הנפש, הדם שהנפש יוצאת בו, אבל כסה דם הנפש — פטור מלכסות את הדם הניתז ושעל האגפיים.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים]? ומשיבים, רבנן סברי [חכמים סבורים]: מה שנאמר "דמו", כוונתו — כל דמו, ולכן גם דם הניתז חייב לכסות. ר' יהודה סבר [סבור]: "דמו" כוונתו — כל חלק מדמו, ואפילו מקצת דמו מתקיימת בו מצות כיסוי, ולכן אם נתכסה חלק מן הדם — פטור מלכסות את השאר. ורבן שמעון בן גמליאל סבר [סבור]: "דמו" — המיוחד, דם הנפש, שהוא צריך כיסוי.

ב משנה במה מכסין את הדם ובמה אין מכסין? מכסין בזבל הדק שעשוי מגרגרים קטנים, ובחול הדק, בסיד, ובחרסית, ובלבנה ובמגופה (כיסוי של חבית) שכתשן. אבל אין מכסין לא בזבל הגס (עבה, גדול), ולא בחול הגס שעשוי גושים, ולא בלבנה ובמגופה שלא כתשן, ולא יכפה עליו את הכלי. כלל אמר רבן שמעון בן גמליאל: דבר שמגדל בו צמחים — מכסין בו, ושאינו מגדל צמחים — אין מכסין בו.

ג גמרא שנינו במשנה: מכסים בחול הדק. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] חול הדק? מהי הגדרתו? אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: כל שאין היוצר (עושה כלי החרס) צריך לכתשו כדי ליצור ממנו את כלי החרס. ואיכא דמתני לה אסיפא [ויש ששונה אותה, בשינוי, על סופה של המשנה]: אבל אין מכסין לא בזבל הגס ולא בחול הגס. ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] חול הגס שאין מכסים בו? אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: כל שהיוצר צריך לכתשו כדי לעשות בו מלאכתו.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ביניהם, בין שתי הלשונות]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] חול שצריך ולא צריך כתישה, דמיפריך איפרוכי [שנפרך ביד]; ללשון הראשונה, שכל שאינו צריך כתישה הוא חול הדק — חול שצריך פריכה גם הוא אינו צריך כתישה, והוא כשר לכיסוי. לפי הלשון השניה, שכל שצריך כתישה הוא חול הגס שאין מכסים בו — גם מה שצריך פריכה בכלל זה, ואין מכסים בו.

ד ובענין ששנינו במשנתנו תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר במצות כיסוי הדם "וכסהו" (ויקרא יז, יג), יכול יכסנו באבנים או יכפה עליו את הכלי? תלמוד לומר: "בעפר" (שם). ואין לי אלא עפר, מנין לרבות זבל הדק, וחול הדק, ושחיקת אבנים, ושחיקת חרסית, ונעורת פשתן דקה סיבים קטנים שמנערים מן הפשתן,