"אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך" (בראשית יד, כג), שלא רצה ליהנות ממה שאינו שלו, וקידש שם שמים — זכו בניו לשתי מצות, לחוט של תכלת בציצית, שנאמר "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח), ורצועה של תפילין, שהיא עשויה עור, כמו שרגיל היה להיות שרוך של נעל.

ושואלים: בשלמא [נניח, מובן הדבר] מה זכות מיוחדת ברצועה של תפילין, שהרי כתיב [נאמר]: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח, ו), ותניא [ושנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש, שניכר בהם ששם השם נקרא על ישראל. אלא חוט של תכלת מאי [מה] היא הזכות המיוחדת שיש בו?

ומשיבים: דתניא [ששנויה ברייתא], רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני הצבעונין, שנותנים אותו על ציצית הכנף? מפני שתכלת דומה בצבעה לים, וים דומה בצבעו לרקיע ורקיע דומה לאבן ספיר, ואבן ספיר דומה לכסא הכבוד, וזכות מיוחדת היא לישראל שזכר כסא הכבוד נמצא על בגדיהם. ומנין שרקיע דומה לאבן ספיר, ואבן הספיר דומה לכסא הכבוד? דכתיב [שנאמר]: "ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר" (שמות כ״ד:י׳), הרי שמראה אבן הספיר הוא כעצם השמים, כלומר כמראה הרקיע. וכתיב [ונאמר] בחזון יחזקאל: "כמראה אבן ספיר דמות כסא" (יחזקאל א, כו), הרי שכסא הכבוד הוא כמראה אבן ספיר.

אגב שנזכרו דברי אברהם למלך סדום, מביאים מה שאמר ר' אבא: קשה השבת גזל של הדבר שכבר נאכל יותר מגזל רגיל, שאפילו צדיקים גמורים אינן יכולין להחזירו, שנאמר: "ואם אקח מכל אשר לך בלעדי רק אשר אכלו הנערים" (בראשית יד, כד), הרי שחוט ושרוך נעל החזיר, ולא יכול היה להחזיר מה שאכלו הנערים.

א מתוך שהוזכרו דברי אברהם "ואנכי עפר ואפר", מביאים מה שאמר בענין זה ר' יוחנן משום ר' אלעזר בר' שמעון: כל מקום שאתה מוצא דבריו של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי בהגדה — עשה אזניך כאפרכסת, כמשפך, לקלוט את דבריו. שכך אמר על הפסוק "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים" (דברים ז, ז) — אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני (חושק אני) בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה — אתם ממעטין עצמכם לפני;

נתתי גדולה לאברהם — אמר לפני: "ואנכי עפר ואפר" (בראשית יח, כז), נתתי גדולה למשה ואהרן — אמר משה: "ונחנו מה" (שמות טז, ז), נתתי גדולה לדוד — אמר: "ואנכי תולעת ולא איש" (תהלים כב, ז).

אבל אומות העולם אינן כן, נתתי גדולה לנמרוד — אמר: "הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם" (בראשית יא, ד), נתתי גדולה לפרעה — אמר: "מי ה' "(שמות ה, כ), נתתי גדולה לסנחריב — אמר: "מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם מידי, כי יציל ה' את ירושלים מידי" (מלכים ב יח, לה), נתתי גדולה לנבוכדנצר — אמר: "אעלה על במתי עב" (ישעיהו יד, ד), נתתי גדולה לחירם מלך צור — אמר: "מושב אלהים ישבתי בלב ימים" (יחזקאל כח, ב).

אגב כך מביאים מה שאמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] ר' יוחנן: גדול מה שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם, שאילו באברהם כתיב [נאמר]: "ואנכי עפר ואפר", ואילו במשה ואהרן כתיב [נאמר]: "ונחנו מה", כלומר, איננו כלום, אפילו לא עפר ואפר. ואמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] ר' יוחנן: אין העולם מתקיים אלא בשביל (בגלל, בזכות) משה ואהרן, כתיב הכא [נאמר כאן]: "ונחנו מה", וכתיב התם [ונאמר שם]: "תולה ארץ על בלימה" (איוב כו, ז), כלומר, הארץ תלויה על מי שאמר "ונחנו מה", שאינו כלום.

ודרשה אחרת בענין "בלימה" אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר "תולה ארץ על בלימה". רבי אבהו אמר: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שמשים עצמו כמי שאינו, שנאמר "ומתחת זרועות עולם" (דברים ל, כז), כלומר, מי שמשים עצמו מתחת — הריהו כזרועות המחזיקות את העולם.

אמר רבי יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר] "האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם" (תהלים נח, ב)? מה אומנותו ("האמנם") של אדם בעולם הזה — ישים עצמו כאלם, ישתוק. יכול אף לדברי תורה ישים עצמו כאלם? תלמוד לומר: "צדק תדברון", שמצוה לדבר בדברי תורה. ושמא תעלה על דעתך: הואיל ומותר ואף מצוה להרבות בדברי תורה, יכול יגיס דעתו, שהעוסק יתגאה? תלמוד לומר: "מישרים תשפטו בני אדם", שצריך לנהוג במישור, בדרך ענוה.

ב ושבים לדין כיסוי הדם. אמר רבי זעירא, ואיתימא [ויש אומרים] רבה בר ירמיה: מכסין דם חיה או עוף בעפר עיר הנדחת, שהדיחו אנשיה את יושבי עירם לעבוד עבודה זרה, ודין העיר וכל אשר בה לשריפה (דברים יד, יז). ומתחילה הבינו כי הכוונה היא לאפר השריפה, ושאלו: ואמאי [ומדוע] מכסים? והרי אפר זה איסורי הנאה הוא, שנאמר שם: "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם" (דברים יג, יח), ממה שהוחרם ונשרף!

אמר זעירי: לא נצרכה הלכה זו אלא לעפר עפרה, כלומר, לעפר הקרקע של עיר הנידחת, שהוא איננו אסור בהנאה, דכתיב [שנאמר]: "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת" (שם יז) — מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושרפה נאמר בו דין זה, יצא זה, עפר עפרה — שמחוסר גם תלישה מן הקרקע, וגם קביצה ושרפה.

ורבא אמר: גם באפר השריפה שאסור בהנאה ניתן לקיים כיסוי הדם, מפני שמצות לאו [לא] ליהנות ניתנו, שאין מתייחסים לקיום מצוה כאל הנאה, אלא כקיום גזירת ה'.

מסופר, יתיב [יושב היה] רבינא וקאמר לה להא שמעתא [ואומר שמועה זו] של רבא, שניתן לקיים מצות כיסוי הדם באיסורי הנאה. איתיביה [הקשה לו] רב רחומי לרבינא ממה ששנינו בברייתא: שופר של עבודה זרה, שאסור בהנאה — לא יתקע בו; מאי לאו [האם אין] הכוונה שאם תקע — לא יצא? השיב לו: לא, לכתחילה לא יתקע, אבל אם תקע — יצא.

עוד הקשה לו ממה ששנינו: לולב של עבודה זרה לא יטול בסוכות, מאי לאו [האם אין] הכוונה שאם נטל — לא יצא? השיב לו: לא, אם נטל — יצא. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] מפורשת: תקע בשופר — לא יצא, נטל לולב — לא יצא!

אמר רב אשי: הכי השתא [כך אתה משווה]? מתחילה אין להקשות מדין שופר ולולב של עבודה זרה על מצוות כיסוי הדם, שכן התם [שם] בשופר ולולב של עבודה זרה, טעם הדבר שלא יצא אינו משום שהוא אסור בהנאה, שהרי מצוות לא ליהנות ניתנו, אלא