וכן רב אשי אמר כי אין להביא מברייתא זו ראיה ביחס לדעת ר' יהודה באיסור גיד הנשה, שכן לא נצרכא [לא נצרכה] הברייתא להשמיענו אלא לענין שמנו של גיד הנשה, שנשרף למחרת יום ראשון של פסח. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: שמנו של גיד הנשה מותר מן התורה, ואולם ישראל קדושים נהגו בו איסור. ולכך אין אוכלים אותו בכלל קרבן פסח, אבל שורפים אותו למחרת היום כדין חלקי קרבן פסח שדינם באכילה ולא נאכלו. וכן

רבינא אמר כי אין להביא מברייתא זו ראיה באשר לדעת ר' יהודה באיסור גיד הנשה, שכן אין השנוי בברייתא "והגידים" אמור בגיד הנשה עצמו, ולא נצרכא [ולא נצרכה] הברייתא להשמיענו אלא לענין זה שאמר רב יהודה אמר שמואל, שכן אמר רב יהודה אמר שמואל כי שני גידין הן הכלולים בגיד הנשה, ודינם של אלה שונה זה מזה. שכן הגיד הפנימי הסמוך לעצם — הריהו אסור מן התורה, וחייבין מלקות עליו (על אכילתו). ואילו הגיד החיצון הסמוך לבשר — אמנם אסור באכילה, ואולם אין איסורו אלא מדברי חכמים, ולכך אין חייבין עליו מלקות. ובאותו גיד חיצון עוסקת הברייתא, ללמדנו שאינו נאכל עם הפסח, אלא נשרף למחרת היום כשאר חלקי הקרבן שהיו אמורים להיאכל ולא נאכלו.

ומציעים עוד: תא שמע [בא ושמע] פתרון לבעיה שהועלתה באשר לדעת ר' יהודה, ממה ששנינו: מי שאכל מגיד הנשה הזה שבירך שבצד ימין כשיעור אכילה שהוא כזית, וכן אכל אף מגיד הנשה הזה שבירך שמאל גם כן כשיעור כזית — הריהו סופג (לוקה מלקות) שמניינן שמונים, שכן העובר על מצות לא תעשה שמן התורה לוקים ארבעים מלקות. וזה עבר שתי פעמים על הדבר האסור מן התורה, באכילת גיד הנשה של ירך ימין ובאכילת גיד הנשה של ירך שמאל. ואילו ר' יהודה אומר: אינו סופג אלא ארבעים מלקות בלבד. ויש לדון בדברי ר' יהודה אלה:

אי אמרת בשלמא מיפשט פשיטא ליה [זה נוח, אם אתה אומר שפשוט לו] לר' יהודה שאיסור גיד הנשה מן התורה הוא דווקא בזה של ירך ימין — שפיר [יפה, מובן] מדוע לוקה ארבעים מלקות בלבד (רק על אכילת גיד הנשה של ירך ימין). אלא אי אמרת ספוקי מספקא ליה [אם אתה אומר שמסופק לו לר' יהודה אם איסור גיד הנשה מן התורה הוא דווקא בזה של ירך ימין — מדוע בכלל לוקה? והרי ההתראה שמתרים בו העדים בעובר עבירה (שבלעדיה אין הוא לוקה על עבירתו) הויא לה [הריהי] התראת ספק, שכן אין העדים המתרים יכולים לומר לו בוודאות על כל גיד וגיד שאכילתו של זה אסורה מן התורה, ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר' יהודה שאמר כי התראת ספק לא שמה (אינה נחשבת) התראה! דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינו של מי שספק הוא מיהו אביו (כגון שהתגרשה אמו מבעלה הראשון וחזרה ונישאה לאחר בתוך חדשיים, ונולד לה בן לאחר שבעה חדשים מנישואיה השניים. ואין זה ברור אם הילד שנולד הוא בנו של בעלה הראשון ונולד לאחר תשעה חדשי הריון. או שמא הוא בנו של בעלה השני, ונולד לאחר שבעה חדשי הריון). ועמד בן זה ו

הכה את זה (בעלה הראשון של אמו) וחזר והכה את זה (בעלה השני של אמו). או שעמד וקלל את זה, וחזר וקלל את זה. וכן אם הכה את שניהם בבת אחת, או שקלל את שניהם בבת אחת — בכל המקרים הללו הריהו חייב מיתה, שהרי ברור שהיכה או קילל את אביו (שהוא אחד מבין שני האנשים שהוכו או קוללו על ידו). ואילו ר' יהודה אומר כי בהכאה או בקללה של שניהם בבת אחת — הריהו חייב מיתה, ומשום שההתראה שהתרו בו העדים לבל יכה או יקלל את אביו הריהי התראת ודאי (כי בוודאי אחד משני האנשים הללו שהוכו הינו אביו). ואולם אם היכה או קילל את שניהם בזה אחר זה — הריהו פטור. משום שבכל פעם שהתרו בו העדים לבל יכה או יקלל את אביו, לא היתה זו התראת ודאי אלא מן הספק בלבד. הרי איפוא שלדעת ר' יהודה אין התראת ספק נחשבת כהתראה להעניש על ידה!

ומשיבים: האי [זה] התנא סבר לה כאידך תנא [הריהו סבור כדעתו של תנא אחר] בשיטתו של ר' יהודה, שאמר כי התראת ספק — שמה התראה.

דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב בקרבן פסח "ו לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו" (שמות יב, י) — בא הכתוב ליתן מצות עשה ("באש תשרופו") אחר מצות לא תעשה ("ולא תותירו"), לומר שאין לוקין עליו, על איסור "ולא תותירו" שעברו עליו, אלו דברי ר' יהודה.

ואילו ר' יעקב אומר: לא מן השם (הענין, הטעם) של מצות עשה הבאה לאחר מצות לא תעשה ("לאו הניתק לעשה") הוא זה שאין לוקים על "ולא תותירו", אלא משום דהוה [שהריהו] לאו שאין בו מעשה, וכלל הוא שכל לאו שאין בו מעשה — אין לוקין עליו. והעולה מדברי ברייתא זו כי אילו לאו "ולא תותירו" לא היה לאו הניתק לעשה, היו לוקים עליו, אף שבשעה שעבר על לאו זה היתה ההתראה שהתרו בו העדים, התראת ספק, שכן אין העדים יודעים בוודאות שהוא יעבור על איסור זה, שכן אפשר שיאכל את קרבן הפסח אחר כך ולפני עלות השחר. משמע שיש דעה הסבורה כי שיטת ר' יהודה היא שהתראת ספק שמה התראה.

ומציעים עוד: תא שמע [בא ושמע] פתרון לבעיה שהועלתה ביחס לדעת ר' יהודה, ממה ששנינו בדינו של זה שאכל שני גידין (גידי הנשה) משתי ירכות הבאות משתי בהמות שונות — הרי זה סופג (לוקה) שמונים מלקות, שהן ארבעים מלקות על אכילת גיד זה וארבעים מלקות על אכילת גיד זה. ואילו ר' יהודה אומר שאינו סופג אלא ארבעים מלקות בלבד.

ומדייקים בדבריו: מדקאמר [ממה שהוא התנא הראשון בברייתא אומר] שמדובר במי שאוכל שני גידי הנשה "משתי ירכות משתי בהמות", משמע שמדובר בשני גידי הנשה הבאים מירך ימנית דווקא. שהרי אם בגידים הבאים מירך ימין ושמאל, אין זה משנה אם הם באים מבהמה אחת או משתי בהמות. ומעתה נוכל איפוא לסכם כי פשיטא [פשוט הוא] כי איסור גיד הנשה מן התורה הוא דווקא בשל ירך ימין, וכאן שמדובר בגידים הבאים משתי ירכות של ימין, דתרוייהו לאיסורא [ששתיהן לאיסור], ולכך לדעת התנא הראשון בברייתא לוקים על אכילתם שמונים מלקות. ואילו לר' יהודה איצטריך [הוצרך] להשמיענו, שאף על פי ששניהם גידים האסורים מן התורה, מכל מקום אין הוא לוקה אלא ארבעים, ומטעם שיוסבר הלאה. ומעתה נאמר כי שמע מינה [נסיק מכאן] כי מיפשט פשיטא ליה [פשוט לו, לר' יהודה] שאיסור גיד הנשה מן התורה הוא דווקא בשל ימין. ומסכמים: אכן כך שמע מינה [נסיק מכאן].

ועתה מבררים את הברייתא שהבאנו: אי פשיטא ליה [אם פשוט לו, לר' יהודה] שאיסור גיד הנשה מן התורה הוא דווקא בשל ימין, וכאן שמדובר בשני גידים הבאים כל אחד מירך ימין, אמאי [מדוע] האוכלם אינו סופג אלא ארבעים מלקות, ותו [ויותר] לא? לילקי [שילקה] שמונים מלקות! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן, בברייתא, במה אנו עוסקים], כגון שבאחד הגידים שאכל יש שיעור כזית, ואילו בגיד השני מדובר דלית [שאין] בו שיעור כזית. דתניא [שכן שנויה ברייתא]: אכלו לגיד הנשה, ואין בו שיעור כזית — הרי זה חייב. שאף שאין בו כשיעור אכילה, שהוא כזית, מכל מקום כיון שאכל דבר שלם, הרי זה כאוכל בריה שלימה כל שהיא שחייב באכילה זו. ואילו ר' יהודה אומר שאין חייבים על אכילת גיד הנשה אלא עד שיהא בו שיעור כזית.

וטעמא מאי [וטעם, מקור שיטת ר' יהודה שאיסור תורה הוא דווקא בגיד הנשה של ירך ימין מה הוא]? אמר רבא: שכן אמר קרא [הכתוב] באיסור גיד הנשה "הירך" (בראשית לב, לב) — המיומנת שבירך. ואילו לדעת

רבנן [חכמים], החולקים על ר' יהודה וסבורים שאיסור גיד הנשה מן התורה הוא בשני הגידים שבשתי הירכות — כתוב זה בא להורות כי אין איסור גיד הנשה מן התורה אלא בגיד ההוא דפשיט איסוריה בכוליה [שמתפשט איסורו בכל] הירך, הוא הגיד הפנימי, הגדול ומסתעף עם על שלוחותיו בכל הירך. ולאפוקי [להוציא, למעט מכלל איסור] את הגיד החיצון שלא, שאין בו איסור מן התורה.

א ומביאים עוד הסברים למקור שיטותיהם של ר' יהודה וחכמים בדין איסור גיד הנשה. שר' יהושע בן לוי אמר כי מקור שיטתו של ר' יהודה הוא מה שאמר קרא [המקרא]: בתיאור מאבקו של יעקב במלאך "ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו" (שם כה) — כאדם הנאבק עם חבירו על מנת להפילו ארצה, שעומד כנגדו, ושולח את ידו הימנית וחובק את חבירו, וידו מגעת עד לכף ימינו של חבירו. ומכאן שאיסור גיד הנשה שנקבע בעקבות מאבק זה, אף הוא אמור בגיד הנשה של ירך ימין.

ר' שמואל בר נחמני אמר: כגוי נדמה לו, שכן אמר מר [החכם]: ישראל שנטפל (הצטרף) לו גוי כשהוא מהלך לו בדרך — צריך לחשוש מפניו, ולכן יהא טופלו (יצרף אותו) לצד ימינו, שהוא צד שמאלו של הגוי. כדי שיוכל הישראל להגן על עצמו ביתר יעילות אם הגוי יתקפנו. וכן נהג יעקב אבינו במלאך זה, שנראה לו כגוי, ולכך ירכו הימנית של יעקב היא זו שנפגעה במאבקו עם המלאך. ומכאן לאיסור גיד הנשה מן התורה שהוא דווקא בירך ימין.

ואילו רב שמואל בר אחא ביושבו כתלמיד קמיה [לפני] רב פפא משמיה [משמו] של רבא בר עולא אמר: כתלמיד חכם נדמה לו מלאך זה ליעקב. ולכך היה יעקב מהלך לשמאלו של מלאך זה, שכן אמר מר [החכם]: המהלך לימין רבו — הרי זה בור. ולכך דווקא ירך ימין של יעקב היא שנפגעה. ומכאן לאיסור גיד הנשה מן התורה שהוא בירך ימין.

ואילו רבנן [וחכמים] החולקים על ר' יהודה וסבורים שאף גיד הנשה של ירך שמאל אסור מן התורה, לדעתם המלאך שפגע ביעקב לא היה לצידו, אלא מאחוריה אתא [מאחוריו בא], ונשייה בתרוייהו [ופגע בו בשניהם, בשתי הירכות].

ושואלים: ורבנן [וחכמים] הסבורים כי המלאך תקף את יעקב מאחוריו, לפי זה האי [זה] הכתוב "בהאבקו עמו" מאי דרשי ביה [מה הם דורשים בו]? ומשיבים: מבעי ליה לכאידך [נצרך לו כתוב זה לכמו השמועה האחרת] של ר' יהושע בן לוי בפירוש הכתוב הזה, שכן אמר ר' יהושע בן לוי: מלמד שהעלו יעקב והמלאך תוך כדי מאבקם, אבק מרגלותם עד כסא הכבוד, כתיב הכא [נאמר כאן] "בהאבקו עמו", וכתיב התם [ונאמר שם] בתיאור נקמת ה' באויבים "בסופה ובשערה דרכו וענן אבק רגליו" (נחום א, ב).

ב ומתוך שהובאו שתי מדרשותיו של ר' יהושע בן לוי בענין גיד הנשה, מביאים עוד מדבריו בענין זה. אמר ר' יהושע בן לוי: למה נקרא שמו גיד הנשה? שנשה (יצא) ממקומו ועלה, וכן הוא אומר: "נשתה גבורתם היו לנשים" (ירמיהו נא, ל).

ועוד מדרשות חכמים בענין גיד הנשה, אמר ר' יוסי בר' חנינא מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "דבר שלח ה' ביעקב ונפל בישראל" (ישעיהו ט, ל)? "דבר שלח ביעקב" — זה איסור גיד הנשה, "ונפל בישראל" — שפשט איסורו בכל ישראל. ועוד

אמר ר' יוסי בר' חנינא בענין איסור גיד הנשה: מאי דכתיב [מהו שנאמר] בתיאור פגישת יוסף ואחיו "הבא את האנשים הביתה וטבוח טבח והכן כי אתי יאכלו האנשים בצהרים" (בראשית מג, טז)? "וטבוח טבח" — פרע (גלה) להן את בית השחיטה, שידעו שהבהמה נשחטה כראוי, "והכן" — טול את גיד הנשה בפניהם. ואומרים: הרי זה כמאן דאמר [כשיטת מי שאומר] שגיד הנשה נאסר לבני נח, שנאסר לבני יעקב עוד לפני מתן תורה, אף שהיו אז בגדר של בני נח.

ג מתוך שהובאו למעלה פירושי מקראות שבענין מאבקו של יעקב במלאך, מביאים עוד פירושי מקראות בענין זה. נאמר "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (שם כד), ובטעם הדבר שנשאר יעקב לבדו, אחר שהעביר כבר את כל משפחתו את מעבר נחל יבוק, אמר ר' אלעזר: שנשתייר בצד הזה של הנחל על פכין קטנים שלא העבירום לצד השני של הנחל, מכאן למדנו לעניינם של הצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, עד שהסתכן יעקב בגופו בשל ממונו. וכל כך למה? לפי שהצדיקים אין פושטין ידיהן בגזל לכן קשה עליהם השגת הממון והם דואגים לו. עוד נאמר באותו כתוב

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר" — אמר ר' יצחק: מכאן למדנו לעניינו של תלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה, שהרי יעקב יצא יחידי בלילה, וניזוק. ר' אבא בר כהנא אמר מהכא [מכאן, ממקרא זה] יש ראיה לכך: