ומשיבים: "ברוך כבוד ה' ממקומו" אינו נאמר על ידי השרפים, אלא האופנים הוא דאמרי ליה [שאומרים אותה], ולא באופנים אמר רב את דבריו. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: כיון דאתיהיב רשותא [שכבר ניתנה רשות] למלאכים להזכיר את השם, לאחר שלוש תיבות "קדוש" שאמרו, אתיהיב [ניתנה] להם רשות להזכיר אף אחרי שתי תיבות.

א ועוד בדרשות הכתובים בענין מאבק יעקב והמלאך, נאמר בנביא בתיאור מאבק זה "וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו" (הושע יב, ה). אכן מכתוב זה כשלעצמו איני יודע מי נעשה שר למי, אם יעקב למלאך או המלאך ליעקב? ולכן כשהוא המלאך אומר ליעקב לאחר המאבק "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב, כח), הוי אומר כי יעקב הוא זה שנעשה שר למלאך.

וכן בהמשך דברי הנביא "בכה ויתחנן לו", איני יודע מי הוא זה שבכה והתחנן למי, אם יעקב למלאך או המלאך ליעקב. אבל כשהוא המלאך אומר ליעקב "ויאמר שלחני כי עלה השחר" (בראשית שם, כו), הוי אומר: המלאך הוא זה שבכה והתחנן ליעקב.

ב ועוד בדרשות הכתובים הללו. נאמר כי אמר המלאך ליעקב "כי שרית עם אלהים ועם אנשים", אמר רבה: רמז רמז לו שעתידים שני שרים (מנהיגי אומה) לצאת ממנו, והם ראש הגולה שבבבל, והנשיא שבארץ ישראל. ומכאן גם שרמז לו על גלות עם ישראל העתידה להיות.

וכן בחלומו של שר המשקים במצרים "ובגפן שלשה שריגים" (שם מ, י), אמר רב חייא בר אבא, אמר רב: אלו שלשה שרי גאים ("שריגים"), מנהיגים נישאים, היוצאים מישראל בכל דור ודור, בבבל ובארץ ישראל. ומאלה פעמים שמקומם של שנים מהם הוא כאן בבבל ומקומו של האחד הנוסף הוא בארץ ישראל, ופעמים שמקומם של שנים מהם הוא בארץ ישראל ומקומו של האחד הנוסף הוא כאן בבבל. ומסופר כי יהיבו רבנן עינייהו [נתנו חכמים עיניהם] כדוגמה לשני מנהיגי הדור הגרים בבבל, ברבנא [ברב] עוקבא ורבנא [ורב] נחמיה בני ברתיה [בני בתו] של רב שהיו מבית ראש הגולה.

רבא אמר בפירוש הכתוב "ובגפן שלושה שריגים": אלו שלשה שרי גוים (מלאכים הממונים על אומות העולם) שמלמדים זכות על ישראל בכל דור ודור.

ג ועוד מדרשות חכמים על הכתוב "ובגפן שלושה שריגים", תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר אומר: "גפן" — זה העולם, "שלשה שריגים" — זה אברהם יצחק ויעקב, "והיא כפורחת עלתה נצה" — אלו האמהות, "הבשילו אשכלותיה ענבים" — אלו השבטים.

אמר לו ר' יהושע לר' אליעזר: וכי מראין לו לאדם, כדרך שהראו לשר המשקים במצרים בחלומו, את מה שכבר היה? והרי האבות והאמהות והשבטים כבר היו! והלא אין מראין לו לאדם בחזון אלא מה שעתיד להיות! אלא כך יש לדרוש מקרא זה: "גפן" — זה תורה, שעתידים ישראל לקבלה במעמד הר סיני, "שלשה שריגים" — אלו משה ואהרן ומרים שעתידים להנהיג את ישראל כשיצאו ממצרים, "והיא כפורחת עלתה נצה" — אלו סנהדרין שעתידים לשפוט ולהנהיג את ישראל. "הבשילו אשכלותיה ענבים" — אלו הצדיקים שעתידים להיות בכל דור ודור.

אמר רבן גמליאל: בפירוש מקרא זה, אף שדרשוהו ר' אליעזר ור' יהושע, עדיין צריכין אנו לדבריו של ר' אלעזר המודעי, שהוא גדול באגדה, דמוקים ליה כוליה בחד מקום [שמעמיד את כל דברי הכתוב במקום אחד]. שכך היה ר' אלעזר המודעי אומר: "גפן" — זה ירושלים, "שלשה שריגים" — זה מקדש, מלך, וכהן גדול, "והיא כפורחת עלתה נצה" — אלו פרחי כהונה, "הבשילו אשכלותיה ענבים" — אלו נסכים.

ומביאים עוד בדרשת כתוב זה כי ר' יהושע בן לוי מוקים לה [מעמיד, מפרש אותו] בענין המתנות שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל. שכך אמר ר' יהושע בן לוי: "גפן" — זו התורה, שניתנה לעם ישראל בסיני. "שלשה שריגים" — זה מתנות הבאר, עמוד ענן, ומן שניתנו לישראל במדבר. "והיא כפורחת עלתה נצה" — אלו פירות ארץ ישראל, שהנחילה הקדוש ברוך הוא לישראל מלאת פירות הראויים להביא מהם את הבכורים. "הבשילו אשכלותיה ענבים" — אלו הנסכים הבאים מענביה.

ואילו ר' ירמיה בר אבא העמיד את הכתוב כמדבר בעם ישראל, שכך אמר בדרשת הכתוב: "גפן" — אלו ישראל, וכן הוא אומר בתיאור עם ישראל היוצא ממצרים: "גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה. פנית לפניה ותשרש שרשיה ותמלא ארץ" (תהלים פ, ט—י), "שלשה שריגים" — אלו שלשה רגלים שישראל עולין בהן לירושלים בכל שנה ושנה, "והיא כפורחת עלתה נצה" — הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות, וכן הוא הכתוב אומר בתיאור התרבות בני ישראל במצרים: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם" (שמות א, ז),

"עלתה נצה" — הגיע זמן של ישראל ליגאל, וכן הוא, הכתוב, אומר בתיאור הגאולה ונקמת ה' באויביהם: "ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי" (ישעיהו סג, ג), "הבשילו אשכלותיה ענבים" — הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה.

והיינו [וזהו] שאמר רבא: שלשה כוסות האמורות במצרים בחלומו של שר המשקים ("וכוס פרעה בידי ואקח את הענבים ואשחט אותם אל כוס פרעה ואתן את הכוס על כף פרעה". בראשית מ, יא) למה? — כנגד שלוש כוסות תרעלה שעתידה מצרים לשתות: אחד, ששתה העם המצרי בימי משה בעשרת המכות וקריעת ים סוף. ואחד ששתה בימי פרעה נכה (בחורבן שהמיט עליה נבוכדנצר מלך בבל), ואחד שעתידה מצרים לשתות עם כל הגוים לעת ימות המשיח.

אמר ליה [לו] ר' אבא לר' ירמיה בר אבא: כי דריש להו [כאשר דרש אותם] רב להני קראי באגדתא [את הפסוקים הללו באגדה], כוותך דריש להו [כמוך דרש אותם], ולא כדרשות האחרות.

ומוסיפים כי כדרך שדרש ר' ירמיה בר אבא את הכתוב "גפן" כמתאר את עם ישראל, כך גם אמר ר' שמעון בן לקיש: אומה זו ישראל כגפן נמשלה. וכשם שיש בגפן זמורות (הענפים), ואשכולות (ענבים), ועלים, וקנוקנות (כעין חוטים שבהם נאחזים ענבי הגפן), כן יש בעם ישראל. זמורות שבה — אלו הם בעלי בתים, שכשם שזמורות הגפן נושאות עליהן את האשכולות והעלים והקנוקנות, כן בעלי הבתים הם המקיימים בממונם את כלל האומה. אשכולות הענבים שבה — אלו הם תלמידי חכמים, שהם הפרי. העלין שבה — אלו הם עמי הארץ המגוננים על תלמידי החכמים בעם ישראל, כדרך שהעלים מגינים על אשכלות הענבים. ואילו הקנוקנות שבה — אלו הם הריקנים שבישראל, וכעין הקנוקנות, שאינן תורמות דבר לאשכולות הענבים.

והיינו [וזהו] ששלחו מתם [משם, מארץ ישראל]: בבקשה: ליבעי רחמים איתכליא על עליא [יבקשו רחמים, יתפללו האשכולות על העלים], שכן אילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא [העלים לא יתקיימו האשכולות].

ד למעלה דובר בענין ראשי עם ישראל שבבבל ושבארץ ישראל, ובענין זה מביאים עוד. שכן נאמר "ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך שעורים" (הושע ג, ב), ובפירוש פסוק זה אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' שמעון בן יהוצדק: אין כירה האמור בכתוב זה ("ואכרה") אלא לשון מכירה, שכן נאמר בדברי יעקב ליוסף "בקברי אשר כריתי לי בארץ כנען שמה תקברני" (בראשית נ, ה), ואין הכוונה אלא לקנין הקבר (מידי עשיו), ולא שנחפר כבר הקבר.

"בחמשה עשר" — זה חמשה עשר בניסן שבו נגאלו ישראל ממצרים, "כסף" — אלו צדיקים, וכן הוא אומר "צרור הכסף לקח בידו" (משלי ז, כ),

"חומר שעורים ולתך שעורים" — אלו ארבעים וחמשה צדיקים שהעולם מתקיים בהם. שכן מידת חומר היא בת שלושים סאה, ומידת הלתך היא בת חמישה עשר סאה, ומסתכמים שניהם בארבעים וחמש סאים, כמניינם של הצדיקים. כאשר שלושים מהם נמצאים במקום אחד וחמישה עשר במקום אחר, ומתוך הכתוב הזה עדיין איני יודע אם השלשים נמצאים כאן בבבל והחמשה עשר בארץ ישראל, ואם השלשים בארץ ישראל והחמשה עשר כאן. ואולם כשהוא הכתוב אומר: "ואקחה שלשים הכסף ואשליך אותו בית ה' אל היוצר" (זכריה יא, יג), הוי אומר: שלשים הצדיקים נמצאים בארץ ישראל וחמשה עשר כאן בבבל.

אמר אביי: ורובייהו [ורוב] חמישה עשר הצדיקים שבבבל משתכחי בבי כנישתא דתותי אפתא [מצויים בבית הכנסת שמתחת ליציע]. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] עוד בנבואת זכריה (שם יב) בדברי ה' לאומות העולם "ואומר אליהם אם טוב בעיניכם הבו שכרי ואם לא חדלו וישקלו את שכרי שלשים כסף". שיחזירו לה' את שלושים הצדיקים, שהיו מקבלים בעבורם שכר.

ר' יהודה אומר: אלו שלשים צדיקי אומות העולם, שבזכותם אומות העולם מתקיימים עליהם. עולא אמר: אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח מתחילה, ואולם הם אין מקיימין מהם אלא שלשה בלבד, ואלו הן: אחת —