לא בביצה שאין בה אלא מימיה, כי אם בביצת אפרוח, כלומר, בביצה שכבר היה בה אפרוח, שכיון שהוא בשר הריהו נותן טעם, אבל ביצה טמאה סתם (ביצת עוף טמא, האסורה באכילה) שאין בה אפרוח — לא נותנת טעם במתבשל עימה, ואינה אוסרתו.

איתיביה [הקשה לו] רב אידי בר אבין לאביי ממה ששנינו בברייתא: ביצים טהורות (כשרות לאכילה) ששלקן (בישל אותן) עם ביצים טמאות (אסורות באכילה), אם יש בהן (בביצים האסורות) כשיעור שיש בו בנותן טעם בביצים הכשרות — כולן אסורות. הרי איפוא שאף ביצים סתם, בלא אפרוח, נותנות טעם! השיב לו אביי: אין זו שאלה, שכן הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בביצת אפרוח. ואמאי קרי [ומדוע קורא] התנא לה לביצה האסורה באכילה בכינוי "טמאה", אף שהיא באה מעוף טהור? כיון דאית [שיש] בה אפרוח, לכך קרי [קורא] לה "טמאה", שמחמת האפרוח הריהי אסורה באכילה.

ושואלים על תירוץ זה: והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנה בסופה של אותה ברייתא]: ביצים ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן, אם יש בהן בביצים הללו שיעור בכדי שהאפרוח נותן טעם בהן — כולן אסורות, מכלל הדברים אתה למד דרישא [שבראשה, בתחילת אותה ברייתא], באופן דלית [שאין] בה אפרוח עסקינן [עוסקים אנו], ואיסורה באכילה משום שהיא באה מעוף טמא!

ודוחים: לא, אין לדייק כן. כיון שאין סוף הברייתא בא כדין נפרד, אלא פירושי קא מפרש [פירוש הוא שמפרש], את ששנינו קודם. וכך יש לשנות את הברייתא: ביצים טהורות ששלקן עם ביצים טמאות, אם יש בהן בנותן טעם — כולן אסורות, כיצד? כגון ששלקן ונמצא אפרוח באחת מהן.

ומוסיפים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] להעמיד את הברייתא, שסופה מפרש את תחילתה: דאי סלקא דעתך [שכן אם עולה על דעתך] לומר כי רישא דלית [ראשה, תחילתה מדברת בביצה שאין] בה אפרוח, אלא הבאה מעוף טמא, אם כן יש לתהות: השתא [עכשיו] ששנינו כבר כי ביצה זו דלית [שאין] בה אפרוח, הריהי אסורה (ואוסרת את הביצים הטהורות, בנתינת טעם). ביצה דאית [שיש] בה אפרוח, מיבעיא [נצרכה לומר] שהריהי אוסרת?! אלא יש לומר שסוף הברייתא בא לפרש את ראשיתה, ולהעמידה בביצה הבאה מעוף טהור שיש בה אפרוח.

ודוחים הוכחה זו: אי משום הא, לא איריא [אם משום כך, ראיה זו בלבד, הסקנו כי סוף הברייתא מפרשת את תחילת הברייתא, אינו שייך], שכן באותה מידה ניתן לומר כי תנא סיפא לגלויי רישא [שנה את סוף הברייתא כדי לגלות על התחלת הברייתא], ולומר שדווקא סוף הברייתא עוסקת בביצת אפרוח ולא תחילתה. וכדי שלא תאמר כי רישא [תחילת] הברייתא מדברת בביצה דאית [שיש] בה אפרוח, אבל ביצה שלית [אין] בה אפרוח — הריהי שריא [מותרת, שאינה אוסרת את שאר הביצים], לכך תנא סיפא דאית [שנה בסוף הברייתא במפורש שמדובר בביצה שיש] בה אפרוח, ומכלל הדברים אתה למד דרישא [שתחילת הברייתא] עוסקת בביצה דלית [שאין] בה אפרוח, ואפילו הכי אסירא [כך היא אסורה, אוסרת].

א ועוד בדרך ביטול איסור בהיתר. ההוא כזיתא תרבא דנפל בדיקולא דבשרא [כזית אחד של חלב שנפל בתוך סיר של בשר], סבר רב אסי שיש לשעוריה במאי דבלע דיקולא [לשער אותו, את ההיתר הנמצא בתוך הסיר, בבשר ובמה שבלע הסיר מהבשר שהתבשל בו], אמרי ליה רבנן [אמרו לו חכמים] לרב אשי בשאלה: אטו דהיתרא [וכי של היתר] בלבד בלע הסיר, ואילו דאיסורא [של איסור, החלב] לא בלע הסיר?

ועוד מסופר, ההוא פלגא דזיתא דתרבא דנפל בדיקולא דבשרא [חצי זית אחד של חלב שנפל בסיר של בשר], ומאחר והיה בו כחצי זית בלבד, סבר מר בר רב אשי כי די לשעוריה בתלתין פלגי דזיתא [לשער אותו לענין ביטולו בשלושים חצאי זיתים], ולא בששים חצאי זיתים. אמר ליה אבוה [לו אביו] רב אשי: לאו אמינא לך [וכי לא אמרתי לך] לא תזלזל בשיעורין באיסורים מדרבנן [של חכמים]? שאף חצי זית של איסור, גם כן יש להצריך פי ששים כדי לבטלו. ועוד, האמר [הרי אמר] ר' יוחנן כי חצי שיעור הריהו אסור מן התורה ולא מדברי חכמים בלבד. ולכך אין להתיר את הבשר שנפל בו חצי זית של חלב, אלא בזמן שיש בו פי ששים נגד חצי זית זה.

ב ועוד בדיני ביטול איסור בהיתר. אמר רב שמן בר אבא, אמר רב אידי בר אידי בר גרשם, אמר לוי בר פרטא, אמר ר' נחום, אמר ר' ביריים משום (בשם) זקן אחד, ור' יעקב שמיה [שמו], דבי נשיאה אמרו [בבית הנשיא היו אומרים]: ביצה האסורה באכילה שהתערבה בששים ביצים — תערובת זו אסורה, ואולם אם התערבה ביצת האיסור בששים ואחת ביצים — התערובת מותרת.

אמר ר' זירא לרב שמן בר אבא: ראה (שים לב לדבריך) שאתה מטיל (קובע) בה בתערובת זו מהו גבול היתר, בששים ואחת ביצים. ואולם לא פירשת בדבריך אם ששים ואחת אלה כוללים את ביצת האיסור או שאינם כוללים אותה. שהרי שני גדולי הדור דנו בדבר זה, והם לא פירשו את הדבר. ומיהם שני גדולי הדור הללו? ר' יעקב בר אידי ור' שמואל בר נחמני, תרוייהו משמיה [שניהם משמו] של ר' יהושע בן לוי אמרי [אומרים] כך: ביצה של איסור שהתערבה בששים ביצים — התערובת אסורה, ביצה של איסור שהתערבה בששים ואחת ביצים — התערובת מותרת.

ואיבעיא להו [ונשאלה להם] השאלה למה הכוונה בששים ואחת, האם בהדי דידה [יחד איתה], עם ביצת האיסור, או דילמא לבר מינה [שמא חוץ ממנה]? ולא פשיט [פתרו] את הבעיה, ומר פשיט לה מפשט [ואדוני אומר כדבר פתור, הפשוט וברור, אותה, את הבעיה הזו], שעשוי שמדבריך משמע שהכוונה לששים ואחת כולל ביצת האיסור. שהרי לא אמרת שיש ספק בדבר!

ובענין זה מביאים נוסח הוראה מוגדר, אתמר [נאמר], שכך אמר ר' חלבו, אמר רב הונא: ביצה של איסור שהתערבה בששים ביצים והיא — התערובת אסורה, ואולם אם התערבה בששים ואחת ביצים והיא — התערובת מותרת.

ג ועוד בדיני ביטול איסור בתערובת היתר. ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבן גמליאל בר רבי, ובידו דבר איסור בשיעור חצי זית שהתערב בהיתר. אמר לו רבן גמליאל לאותו אדם: אף לפני אבא (רבי) בא מעשה כזה, והוא לא שיער בהיתר אלא פי ארבעים ושבע כנגד האיסור, והתיר על סמך זאת. ואף אני מתיר לך תערובת זו, אף שאשער בהיתר שבה רק פי ארבעים וחמש כנגד האיסור.

ובדומה לזה מסופר, ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' שמעון בר רבי, ובידו תערובת איסור והיתר. אמר לו ר' שמעון בר רבי לאותו אדם: אף לפני אבא (רבי) בא מעשה שכזה, והוא לא שיער בהיתר אלא פי ארבעים וחמש כנגד האיסור. ואף אני אתיר לך תערובת זו, אף שאשער בהיתר שבה רק פי ארבעים ושלש כנגד האיסור.

ועוד מסופר, ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' חייא, ובידו תערובת איסור והיתר. אמר לו ר' חייא לאותו אדם: כלום (האם) יש בהיתר שבתערובת זו שיעור פי שלשים כנגד האיסור?

ודנים בדבריו: האם יש לומר כי טעמא דליכא [הטעם לאסור את התערובת הוא רק משום שאין] בהיתר שיעור פי שלשים. נגד האיסור. ואולם הא איכא [הרי אם יש] שיעור פי שלשים — משערין אנו כן, ומתירים את התערובת? אמר ר' חנינא: לא לשם דיוק ההלכה אמר ר' חייא כן, אלא גוזמא (בהפרזה) אמר, שאפילו שלושים אין בה, ובוודאי לא שישים שאפשר יהיה להתיר.

ד ועוד בדין ביטול איסור בתערובת היתר. אמר ר' חייא בר אבא, אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל איסורין שבתורה שבדקנום ואין הם נותנים טעם בהיתר, או אלה שאין אפשרות לבודקם אם נתנו טעם (כגון תערובת מין במינו) — הריהם בטלים בששים. אמר לפניו ר' שמואל בר רב יצחק: רבי, אתה אומר כן בשמו של ר' יהושע בן לוי שאמר בשמו של בר קפרא? ואולם הכי [כך] אמר רב אסי, אמר ר' יהושע בן לוי משום (בשם) בר קפרא: כל איסורין שבתורה — בטלים במאה!

ומעירים: ושניהם לא למדוה את ההלכה הזו אלא מהכתוב "זרוע בשלה" האמור בתורה בדין קרבנות הנזיר. שבין הקרבנות שהריהו מביא עם גמר נזירותו, מביא קרבן איל לשלמים. וקרבן זה נאכל לבעליו (ככל קרבן שלמים), מלבד זרוע האיל המונפת וניתנת לכהן לאכילה, וישראל אסור באכילתה. דכתיב [שכן נאמר] "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל... והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קודש הוא לכהן" (במדבר ו, יט—כ), ותניא [ושנויה ברייתא] על כתוב זה: "בשלה"