אילימא [אם תאמר] שכוונת הדברים היא שבית שמאי אומרים שהריהו מקנח את פיו בדבר מוצק, ולא בעי [ואינו צריך] שיהא מדיח את פיו במים, שכן לדעתם הקינוח מועיל יותר מן ההדחה. ואילו בית הלל אומרים שהריהו מדיח את פיו במים, ולא בעי [ואינו צריך] שיהא מקנח את פיו, שלדעתו אין הקינוח מועיל כדרך שההדחה מועילה — אין לומר כן, שכן אלא מעתה הא דאמר [זו שאמר] ר' זירא: אין קינוח פה אלא בפת, כמאן [כמי] אם כן אמר זאת? לכאורה כדעת בית שמאי הסבורים שהאוכל בשר צריך לקנח פיו לפני אכילת גבינה, ושלא כשיטת בית הלל הסבורים שנצרך הוא להדחה, ולא לקינוח, ואין זה מסתבר שיורה ר' זירא הלכה כבית שמאי ולא כבית הלל!

אלא צריכים לפרש כך את מחלוקתם של בית שמאי ובית הלל, שבית שמאי אומרים כי די בכך שיהא מקנח את פיו לאחר אכילת בשר, ולא בעי [ואינו צריך] שיהא גם מדיח את פיו. ואילו בית הלל אומרים כי מלבד שהוא מקנח הריהו אף מדיח — ואולם אף זאת אין לומר, שכן הוי ליה [הרי זה] מחלוקת בית שמאי ובית הלל, שיש בה אם כן מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל, ולתנייה [וצריך שישנה אותה התנא במסכת עדיות] גבי [אצל] שאר מחלוקותיהם השנויות שם כקולי בית שמאי וחומרי בית הלל!

אלא צריך לפרש כך את מחלוקתם, שבית שמאי אומרים בדינו של האוכל בשר, שהריהו מקנח את פיו לפני אכילת גבינה, והוא הדין למדיח, שנצרך הוא לקינוח ולהדחה. ובית הלל אומרים שהריהו מדיח והוא הדין למקנח, שנצרך הוא אף לכך. ונמצא לפי זה כי מר [חכם זה] אמר חדא [דבר אחד], ומר [וחכם זה] אמר חדא [דבר אחד], ולמעשה הם לא פליגי [ואינם חלוקים] זה עם זה.

א למעלה הובאה הלכה בשם ר' זירא, אגב בירור שיטות בית שמאי ובית הלל, ועתה דנים בה גופא [עצמה]. שאמר ר' זירא: אין קינוח הפה אלא בפת. ומפרטים: והני מילי [ודברים אלה] אמורים דווקא בפת העשויה מקמח דחיטי [של חיטים], אבל בפת העשויה מקמח דשערי [של שעורים] — לא, שכן פת זו מתפוררת בתוך הפה, ואינה מוצקה דייה כדי לקנח יפה את הפה.

ומוסיפים: אף פת דחיטי נמי לא אמרן [של חיטים גם כן לא אמרנו] שהריהי מועילה לקינוח הפה אלא דווקא בזו שהיא קרירא [קרה], אבל בפת חיטים שהיא חמימא [חמה] אינה מועילה לקינוח, כי משטר שטרי [מתרככת ונדבקת] היא בחיך, ואינה מקנחת כראוי. ועוד מוסיפים כי אף בפת חיטים קרירה הני מילי ברכיכא [דברים אלה אמורים דווקא בפת רכה], אבל באקושא [בקשה] — לא, שאינה מקנחת כראוי. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא כי בכל מילי הוי [בכל דבר הרי זה] קינוח, לבר מקמחא תמרי וירקא [חוץ מקמח, תמרים וירק].

ב ועוד בבירור דין אכילת גבינה לאחר אכילת בשר, בעא מיניה [שאל אותו] רב אסי מר' יוחנן: כמה זמן ישהה בין אכילת בשר לאכילת גבינה? אמר ליה [לו]: ולא כלום, שאינו צריך להמתין כלל. ותוהים: איני [כן הוא] הלכה, והא [והרי] אמר רב חסדא: מי שאכל בשר — אסור לו לאכול מיד גבינה, מי שאכל גבינה — מותר לו לאכול מיד בשר אחריה! אלא יש לומר שכך שאל רב אסי את ר' יוחנן: כמה זמן ישהה בין אכילת גבינה לאכילת בשר? ועל כך אמר ליה [לו] ר' יוחנן בתשובה: ולא כלום, שאינו צריך להמתין כלל.

ג למעלה הובאה הלכה משמו של רב חסדא בבירור הוראתו של ר' יוחנן, ועתה דנים בה גופא [עצמה], ובנוסחה המורחב. אמר רב חסדא: אכל בשר — אסור לאכול מיד אחר כן גבינה, ומשום שהבשר מפריש שומן הנדבק בפה והמשמר עדיין בפיו את טעם הבשר. אבל אם אכל גבינה — מותר לאכול בשר. אמר ליה [לו] רב אחא בר יוסף לרב חסדא בשאלה: בשר שבין השינים מהו דינו לענין אכילת גבינה אחרי כן, האם הריהו נחשב כבשר, ואין לאכול גבינה כל עוד הוא נתון בתוך פיו?

קרי [קרא] רב חסדא את המקרא הזה עליה [עליו, כתשובה לשאלתו זו של רב אחא בר יוסף] "הבשר עודנו בין שיניהם" (במדבר יא, לג) — הרי שאף הבשר שבין השיניים נקרא "בשר", וממילא אין לאכול גבינה כל עוד הוא נתון בין השיניים.

ד ועוד נאמר בענין שיעור המתנה שבין אכילת בשר לבין אכילת גבינה, אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא [אני, לענין זה, כמו חומץ בן יין] לגבי אבא [אצל אבי], שאילו אבא [אבי] כי הוה אכיל בשרא האידנא, לא הוה אכל [כאשר היה אוכל בשר היום, לא היה אוכל] גבינה עד למחר עד השתא [עתה, באותה שעה]. ואילו אנא [אני] בהא סעודתא [בסעודה זו] שאכל בה בשר הוא דלא אכילנא [שאין אני אוכל] גבינה, ואולם לסעודתא אחריתא [לסעודה אחרת] היום — אכילנא [אני אוכל] גבינה.

ה בדרך דומה אמר שמואל: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא [אני, לענין זה, כחומץ בן יין לגבי אבי], שאילו אבא [אבי] הוה סייר נכסיה תרי זמני ביומא [היה מסייר, עובר ובודק נכסיו שתי פעמים ביום], ואנא לא סיירנא אלא חדא זימנא [ואני איני מסייר אלא פעם אחת ביום]. ומעירים: בענין זה שמואל הולך לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], שכן אמר שמואל: מאן דסייר נכסיה כל יומא משכח אסתירא [מי שמסייר נכסיו בכל יום מוצא מטבע].

וכן מסופר כי אביי הוה סייר נכסיה כל יומא ויומא [היה מסייר נכסיו כל יום ויום], יומא חד פגע באריסיה דדרי פתכא דאופי [יום אחד פגש את אריסו שנושא משא של עצים] שהתכוון לקחת לעצמו, אמר ליה [לו] אביי לאריס: הני להיכא [אלה העצים להיכן] אתה נושאם? אמר ליה [לו] האריס: לבי מר [לבית אדוני], אמר ליה [לו] אביי, שידע באריס שרצה לקחת את העצים לעצמו, כבר קדמוך רבנן [חכמים] שאמרו הוראה זו שצריך לסייר נכסיו, ומשום כך לא הצליחה לך מחשבתך הראשונה לגנוב את העצים.

וכן מסופר כי רב אסי הוה סייר נכסיה כל יומא [היה מסייר נכסיו כל יום], אמר: היכא נינהו כל הני אסתירי [היכן הם כל אותן המטבעות] של מר שמואל? שהסיור לא הועיל לי דבר. יומא חד חזא צינורא דבדקא בארעיה [יום אחד ראה אמת המים שנפרצה, וזורמים מים בשדהו]. שקליה לגלימיה [פשט את גלימתו], כרכיה אותביה בגוה [כרך אותה ושם אותה בתוכה, כדי לסוכרה]. רמא קלא, אתו אינשי סכרוה [הרים את קולו לעזרה, באו אנשים וסכרוה את הפירצה], אמר רב אסי: אשכחתינהו לכולהו איסתרי [מצאתי עכשיו את כל המטבעות הללו] של מר שמואל, שאלמלא סיירתי בשדה, הייתי מאבד ממון רב.

ו בעמוד הקודם הוזכר דין נטילת ידים שבתוך הסעודה, ועתה מרחיבים דברים בענין זה. אמר רב אידי בר אבין, אמר רב יצחק בר אשיין: נטילת ידים של מים ראשונים, שלפני אכילת פת — הריהי מצוה מדברי חכמים. ואילו נטילת ידים במים אחרונים בסוף הסעודה, לפני ברכת המזון — הריהי חובה, החמורה מן המצוה.

מיתיבי [מקשים] על דברי רב אידי בר אבין ממה ששנינו בברייתא: מים ראשונים ואחרונים — הריהם חובה, ואילו מים אמצעיים שבתוך הסעודה, בין מנות תבשילי האוכל — הריהם רשות. הרי איפוא שגם מים ראשונים הריהם חובה, ולא מצוה! ואומרים: אין זו סתירה, כי מצוה לגבי [אצל, ביחס] רשות — "חובה" קרי לה [קורא אותה], ולכך קרא התנא למים ראשונים "חובה" בהשוואה למים אמצעיים. ואולם הגדרתה העצמית של נטילת מים ראשונים היא כ"מצוה" ולא כ"חובה".

ז למעלה הובאו דברי הברייתא בבירור דברי רב אידי בר אבין, ועתה דנים בה גופא [עצמה], ובנוסחה המורחב: מים ראשונים וכן מים אחרונים — הריהם חובה, ואילו מים אמצעיים — הריהם רשות. ועוד הבדל בין סוגי המים הללו: מים ראשונים — נוטלין בין באופן שישפכו המים אל תוך כלי, בין שישפכו על גבי קרקע. ואילו מים אחרונים — אין נוטלין אלא באופן שישפכו המים אל תוך כלי, ואמרי לה [ויש אומרים] הלכה זו בנוסח שונה: מים אחרונים אין נוטלין על גבי קרקע.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל להלכה ביניהם, בין שני הנוסחים]? ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לענין נטילת מים אחרונים על קינסא [קיסמי עץ קטנים] המונחים על הארץ. לנוסח שמים אחרונים ניטלים רק לתוך כלי — אין נוטלים מים אחרונים על קסמי עץ. ואילו לנוסח שמים אחרונים אינם ניטלים על גבי קרקע — נוטלים מים אחרונים על קסמי עץ.

ועוד בהבדל שבין סגי נטילות הידים הללו, מים ראשונים — נוטלין בין במים חמין בין בצונן, ואילו מים אחרונים — אין נוטלין אלא בצונן, ומדוע אין נוטלים במים חמים למים אחרונים? מפני שמים חמין מפעפעין (עושים כנקבים) את הידים, ואין הם מעבירין את הזוהמא (הלכלוך) שעל הידים. ח שנינו בברייתא זו כי מים ראשונים נוטלין בין בחמין בין בצונן. ובהסבר הדברים אמר רב יצחק בר יוסף, אמר ר' ינאי: לא שנו שנוטלים למים ראשונים במים חמים אלא בזמן שאין היד