ושואלים: מכלל דברי רבי שנראים לו דברי ר' יהודה (האוסר את כל החתיכות שבקדירה) רק כאשר לא ניער בתחילה (ונאסרה החתיכה הראשונה) וניער וכיסה בסוף, יש להסיק כי ר' יהודה עצמו סבר [סבור] שאף כי [כאשר] ניער מתחלה ועד סוף וכסה מתחלה ועד סוף — גם כן אסור כל מה שבקדירה, ועל כך יש להקשות, אמאי [מדוע] הוא כן, הא [הרי] לא בלע בשר החתיכה הראשונה כלל יותר משאר החתיכות שבקדירה? שכיון שבחש מייד עם נפילת החלב על החתיכה הראשונה, החלב נבלע בכל החתיכות שבקדירה בשווה, והריהו מתבטל בהן (אם יש בהן ששים כנגדו)?

ומשיבים: טעם ר' יהודה הוא, שכן אימא [אמור, יש מקום לחשוש ולומר] שבתחילה לא ניער יפה יפה, ולא כסה יפה יפה, ויתכן שבאותה עת החלב לא נבלע בשאר החתיכות אלא רק בחתיכה הראשונה. ולאחר מכן כשהמשיך לנער יפה יפה, אז חוזרת חתיכה זו ואוסרת את כל החתיכות, שכן סבור ר' יהודה שאפשר לסוחטו אסור. ואף רבי סבור כן, ואולם אין הוא סבור כר' יהודה לענין חשש זה כאשר ניער וכיסה מתחילה ועד סוף.

א וממשיכים בביאור דברי רבי בהכרעת מחלוקת ר' יהודה וחכמים. אמר מר [החכם, רבי] כי נראים דברי ר' יהודה באופן שלא ניער ושלא כיסה, ונראים דברי חכמים כשניער וכסה. ודנים בדבריו: מאי [מה פירוש] "ניער" ומאי [ומה פירוש] "כסה" שאמר רבי? אילימא [אם תאמר] שהכוונה היא שניער בסוף לאחר שכבר בלעה החתיכה הראשונה מן החלב ונאסרה, ולא ניער בתחלה מיד עם נפילת החלב על חתיכת הבשר. וכיוצא בזה שכסה בסוף לאחר שכבר נאסרה החתיכה הראשונה, ולא כסה בתחלה — האמרת [הרי אמרת] כבר שנראין דברי ר' יהודה בהא [באופן זה]? אלא צריך לומר שכך היא כוונת רבי: "ניער" — מתחלה ועד סוף, ו"כסה" — מתחלה ועד סוף.

שאז נראית שיטת חכמים המתירים את הנמצא בקדירה, ואולם מכלל הדברים יש להסיק דרבנן סברי [שחכמים עצמם סבורים] שלא רק באופן זה כל הקדירה מותרת, אלא גם כאשר ניער רק בסוף ולא ניער בתחלה, וכן כאשר כסה רק בסוף ולא כסה בתחלה — כל הנמצא בקדירה מותר. ואף החתיכה הראשונה, אף שנאסרה בתחילה כאשר בלעה מן החלב, הריהי חוזרת ומותרת, שאנו אומרים שנסחט ממנה החלב שהיה בה, והתפשט לכל הקדירה.

אלמא קסברי [מכאן שהם סבורים] שדבר] שאפשר לסוחטו — הריהו מותר. הרי שיש מחלוקת תנאים בנושא של אפשר לסוחטו, שלדעת ר' יהודה (וכן היא דעת רבי) אפשר לסוחטו — אסור, ואילו לדעת חכמים אפשר לסוחטו — מותר.

אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא בדחיית הדברים: ממאי [ממה, מנין] אתה יודע שבאפשר לסוחטו פליגי [חלוקים] ר' יהודה וחכמים? דלמא [שמא] נאמר כך: אפשר לסוחטו — לדברי הכל (ואף לדברי חכמים) הריהו אסור, והכא [וכאן] בשאלה של מין במינו קא מיפלגי [הם חלוקים], ור' יהודה הולך במחלוקת זו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שאמר כי כל תערובת איסור בהיתר של מין במינו לא בטיל [אין האיסור בטל], ואף רבנן [חכמים] הולכים לטעמייהו [לטעמם, לשיטתם] דאמרי [שאומרים] כי תערובת איסור בהיתר של מין במינו בטיל [בטל] האיסור. ולכך במקרה שלפנינו, שהוא תערובת מין במינו (חתיכת הבשר הראשונה שנאסרה בין שאר הנמצא בקדירה) ר' יהודה אוסר וחכמים מתירים! דחה רבינא:

האי מאי [זה ההסבר מה טיבו]? אין זה נראה, שכן אי אמרת בשלמא דרבנן [נניח אם אתה אומר שחכמים] במין במינו הכא [כאן, במקרה זה] כר' יהודה סבירא להו [סבורים הם] ובאפשר לסוחטו פליגי [הם חלוקים], וכדרך שהוסבר למעלה — היינו דקאמר [זהו שאמר] רבי: נראין דברי ר' יהודה בהא [באופן זה] בשלא ניער וכיסה בתחילה אלא בסוף, ונראים דברי חכמים בהא [באופן זה], כשניער וכיסה מתחילה ועד סוף, וכפי שהתפרש.

אלא אי אמרת [אם אתה אומר] כהצעתך זו, שבאפשר לסוחטו לדברי הכל אסור, והכא [וכאן] אין ר' יהודה וחכמים חלוקים בדין החתיכה הראשונה, שלדעת הכל היא נאסרת, ונחלקו רק האם היא אוסרת את שאר החתיכות, שכן במין במינו קמיפלגי [הם חלוקים], מעתה האי [זה] שאמר רבי שנראים דברי חכמים בשניער תחלה, ואין נראים באופן זה דברי ר' יהודה. והרי אף חכמים סבורים כר' יהודה שמא לא ניער יפה יפה, ולכך נאסרה החתיכה הראשונה, ואולם הם סבורים כי הניעור בסוף אינו אוסר את הנמצא בקדירה (שהרי זו תערובת מין במינו), ואולם החתיכה הראשונה עומדת באיסורה (שכן לדעתם, אפשר לסוחטו הריהו אסור). מעתה היה לרבי לומר נראין דברי ר' יהודה שכל החתיכות נאסרות, כאשר ניער רק בסוף, ומטעם שמין במינו אינו בטל, ואין נראין דברי ר' יהודה שבניעור מתחילה יש לחשוש שמא לא ניער יפה יפה, ולכך יש לאסור את הכל הוא שמבעי ליה [צריך היה לרבי לומר], ותו לא מידי [ושוב אין דבר] נוסף שיש לומר. ונדחתה בכך הצעתו של רב אחא מדיפתי.

ב משנה הרוצה לאכול את הכחל (עטין) של בהמה שנשחטה, המלא חלב — הריהו קורעו לפני בישולו, ומוציא את חלבו מתוכו, ואחר כך רשאי הוא לבשלו. ואם עבר ובישלו בלא שקרעו לפני כן — אינו עובר עליו בבישולו ובאכילתו משום בשר וחלב, ללקות על כך, שכן אין החלב שבכחל נחשב "חלב" האסור בתורה. והוא הדין ברוצה לאכול את הלב המלא בדם — בתחילה קורעו ומוציא את דמו הכנוס בתוכו, ומולחו ומוציא בכך את הדם שבבשרו, ולאחר מכן הריהו מבשלו ואוכלו. ואם מלחו ולא קרעו — הריהו קורעו לאחר מליחתו, ומוציא את דמו, ומותר באכילה. ואם לא קרעו ואכלו — אינו עובר עליו להתחייב על אכילתו עונש כרת.