שבשלה בחלבה (החלב שינק הגדי מאמו) — הריהי אסורה, שאפילו בדיעבד נמי [שנעשה הדבר גם כן] לא יאכלנה, לכך תנא נמי רישא [שנה גם כן בהתחלה] שבשלה בלשון בדיעבד, ואולם מעיקר הדין, אף לכתחילה מותר לצלות את הכחל בחלבו.

א למעלה הובאה שיטת רב (בלשון השניה) האוסר את הכחל שנצלה בלא קריעה, ובענין זה מוסרים: כי סליק [כאשר עלה] ר' אלעזר מבבל לארץ ישראל, אשכחיה [מצא אותו] את החכם זעירי, אמר ליה [לו] ר' אלעזר לזעירי: האם איכא תנא דאתנייה [יש פה שונה משניות ששנה לו] לרב דין זה שכחל שנצלה בלא קריעה הריהו אסור? אחוייה [הראה לו] זעירי את רב יצחק בר אבודימי, שהוא ששנה כן לרב. אמר ליה [לו] רב יצחק בר אבודימי לר' אלעזר: אני לא שניתי לו דין כחל כל עיקר, כלומר, אני לא אמרתי לו שום דבר לאסור בזה. אלא רב ששנה להם כי הכחל שנצלה בחלבו הריהו אסור, משום שבקעה, כלומר, מקום פרוץ (בלא גדרות), מצא בבבל, שראה שהריהם מזלזלים באיסור בשר בחלב, ולכך גדר בה גדר, הוסיף סייג, להחמיר עליהם באיסור זה, שיהא הכחל אסור, וכדי שלא יבואו לעבור על איסור תורה בבשר וחלב.

שכן מסופר כי רב איקלע [הזדמן] למקום בבבל ששמו טטלפוש, שמעה לההיא איתתא דקאמרה [שמע את אישה אחת שאומרת] לחבירתה: ריבעא דבשרא [רבע, ליטרא, של בשר] כמה חלבא בעי לבשולי [חלב היא צריכה לבשל אותה]? אמר רב: מכאן אני רואה כי לא גמירי [אין אלה למודים] שבשר בחלב הריהו אסור, ולכך איעכב [התעכב] רב באותו מקום, וקאסר להו כחלי [ואסר להם גם כחלים], כדי לעשות הרחקה במקום שזילזלו באיסור בשר בחלב. קודם הובאה מסורת בעניינו של ר' אלעזר שעלה לארץ ישראל, ושאל מי הוא התנא ששנה לרב שכחל הריהו אסור. ומציינים:

רב כהנא מתני הכי [היה שונה כך] את הדברים, וכפי שהובא למעלה. ואולם ר' יוסי בר אבא מתני [היה שונה] את הדברים באופן שונה, שאמר לו רב יצחק בר אבודימי לר' אלעזר: אנא [אני], רק בכחל של בהמה מניקה (שחלב רב כנוס בכחל שלה) שניתי לו לרב שהריהו אסור, ומפלפולו של רב חייא מפני שר' חייא היה חריף ומפולפל, לכך סבור היה רב יצחק בר אבודימי (שונה המשניות בבית מדרשו של ר' חייא) כי אף תלמידי ר' חייא חריפים כרבם, ולכך שנה ליה [לו] כחל סתם, ובלא לפרט שמדובר דווקא בכחל של מניקה, כי סבור היה שונה המשניות שאין צורך לציין זאת. ואילו רב הבין מתוך כך שהכוונה לכל כחל שהוא, אף של הבהמה שאינה מניקה.

ב ועוד בדינו של הכחל מסופר כי רבין ורב יצחק בר יוסף איקלעו לבי [הזדמנו לביתו] של רב פפי. אייתו לקמייהו תבשילא דכחל [הביאו לפניהם לאכול תבשיל של כחל], רב יצחק בר יוסף אכל ממנו, ורבין לא אכל. אמר אביי: רבין תכלא [השכול], אמאי לא אכל [מדוע אינך אוכל]? מכדי, דביתהו [הרי, אשתו] של רב פפי ברתיה [בתו] של ר' יצחק נפחא הואי [הינה], ור' יצחק נפחא, מריה דעובדא הוה [בעל מעשים, מדקדק במצוות, היה], ומעתה, אי לאו דשמיע לה מבי נשא, לא הוה עבדא [אם לא ששמעה כן בבית אביה שמותר הכחל באכילה, לא היתה עושה כן], ואפשר לסמוך עליה!

ג למעלה נמסר על מנהגו של ר' יצחק נפחא בענין אכילת כחל, ועתה מוסרים על מנהגם של ערים שונות בבבל. שכן היהודים שבעיר סורא לא אכלי כחלי [לא היו אוכלים כחל] כלל, אף זה שנצלה ואף זה שנקרע. ואילו בעיר פומבדיתא אכלי כחלי [היו אוכלים כחל]. ובענין זה מסופר כי רמי בר תמרי שהוא זה המכונה רמי בר דיקולי שהיה מהעיר פומבדיתא (שבה היה הכחל נאכל) איקלע [הזדמן] לסורא (שבה אין הכחל נאכל), במעלי יומא דכפורי [בערב יום הכיפורים], שבו מצווים על אכילה ושתיה, והתבשלו באותו יום מאכלי בשר מרובים, אפקינהו כולי עלמא לכחלינהו שדינהו [הוציאו כולם את הכחלים שלהם וזרקו אותם], שהרי אינם נאכלים במקום זה, אזל איהו, נקטינהו אכלינהו [הלך הוא, רמי בר תמרי, אסף אותם את הכחלים, צלאם ואכל אותם], שהרי במקומו הכחל נאכל.

אייתוה לקמיה [הביאו אותו לפני] רב חסדא לדין על שאכל אכילה האסורה במקום זה. אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר תמרי: אמאי תעביד הכי [מדוע אתה עושה כך], שהרי במקומנו אסורה אכילת הכחל? אמר ליה [לו] רמי בר תמרי: מאתרא [ממקומו] של רב יהודה אנא [אני], דאכיל [שאוכל] רב יהודה את הכחל, וכך הכל נוהגים במקומי, בפומבדיתא. אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר תמרי: ולית לך [ואין לך, אין אתה מקבל] את ההלכה הקובעת כי אדם שיצא ממקום שיש לו מנהגים מסויימים למקום אחר שנוהגים בו באופן שונה, שנותנין (מטילים) עליו על אותו אדם חומרי המקום שיצא משם, וחומרי המקום שהלך לשם, והיה לך איפוא לנהוג כחומרות העיר סורא, ולא לאכול את הכחל! אמר ליה [לו] רמי בר תמרי לרב חסדא בתשובה: לא נאמר כלל זה אלא לאדם הנמצא בתוך תחומה של העיר שאליה הוא הגיע, ואילו אני חוץ לתחום העיר סורא אכלתינהו [אכלתי אותם], ואין חלים עלי חומרות המקום הזה.

הוסיף ושאל אותו רב חסדא: ובמה טויתינהו [צלית אותם, את הכחלים]? אמר ליה [לו] רמי בר תמרי: בפורצני [בחרצנים של ענבים] מן היקבים המצויים שם. שאל אותו רב חסדא: כיצד צלית בחרצנים אלה, והרי היה לך לחשוש דלמא [שמא] מיין נסך הויא [היו] החרצנים הללו, שאסורים בהנאה? אמר ליה [לו]: רמי בר תמרי: ישנים היו החרצנים, שלאחר שנים עשר חדש הוו [היו], ובטל מעליהם איסורם.

הוסיף ושאל אותו רב חסדא: ועדיין כיצד צלית בחרצנים אלה, והרי היה לך לחשוש דלמא [שמא] דלמא [שמא] של גזל הוה [היו] החרצנים, ששייכים הם לאדם מסויים, ויש איסור גזל בלקיחתם! אמר ליה [לו] רמי בר תמרי: לא היה מקום לחשש זה, שכן יאוש בעלים הוה [היה] בהם, דקדחו בהו חילפי [שכבר צמחו בהם עשבים], משמע שהרבה זמן עבר מאז, והתייאשו מהם הבעלים, שלא באו לקחתם בזמן מרובה כל כך.

חזייה דלא הוה מנח [ראהו רב חסדא שרמי בר תמרי אינו מניח] תפילין, וכדרכם של תלמידי חכמים שתפילין בראשיהם, אמר ליה [לו]: מאי טעמא לא מנחת [מה טעם אין אתה מניח] תפילין? אמר ליה [לו] רמי בר תמרי לרב חסדא: חולי מעיין הוא (אני), ואמר רב יהודה כי זה שחולה בחולי מעיין הריהו פטור מן התפילין, שכן תפילין דורשות גוף נקי, ואילו אדם זה שנזקק תכופות לצרכיו, הריהו צריך לחולצן פעמים רבות.

ועוד חזייה דלא הוה קא רמי חוטי [ראהו רב חסדא לרמי בר תמרי שהוא לא הטיל חוטי ציצית בבגדו], אמר ליה [לו]: מאי טעמא לית לך חוטי [מה טעם אין לך חוטי ציצית בבגדך]? אמר ליה [לו] רמי בר תמרי לרב חסדא: טלית שאולה היא זו, ואמר רב יהודה