ודנים: יכול נלמד מן הכתוב כי דווקא הנוגע בבשר הנבלה עצמה, הוא הנטמא בטומאת נבילה, ואולם הנוגע בעור הנבילה, הנמצא כנגד בשר מאחוריו, ואינו נוגע בבשר, לא יהא טמא? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (ויקרא יא, לט), "יטמא" — להורות כי גם הנוגע באופן זה הריהו טמא.

ותוהים: מאי קאמר [מה הוא, התנא שבברייתא זו אומר]? שהרי נראים דבריו כסותרים זה את זה. שבתחילה אמר כי העור אינו מטמא בטומאת נבילה, ולאחר מכן אמר כי הנוגע בעור נטמא בטומאת נבילה! אמר רבא בתשובה, ואמרי לה [ויש האומרים אותה] בשם החכם כדי: חסורי מיחסרא והכי קתני [חסרה הברייתא, ויש להשלימה, וכך יש לשנותה]: מן הכתוב "הנוגע בנבלתה" למדים אנו כי דווקא הנוגע בבשר הנבילה הוא שנטמא, ולא הנוגע בעור שאין עליו כזית בשר, והעור משלימו לכזית. שכן אין העור מצטרף לבשר לענין טומאת נבילה.

יכול יהא הדין שאני מוציא מכלל טומאת נבילה אף את העור שיש עליו כזית בשר, והנוגע כנגד בשר מאחוריו, יכול לא יהא טמא, ואפילו מעשה "יד" נמי לא עביד [גם כן לא יעשה] העור, שהוא לא ייחשב כ"יד" לבשר לענין זה שייטמא הנוגע בו כאילו נגע בבשר!

לכך תלמוד לומר "יטמא". שאף שאין השומר מצטרף לבשר להשלימו לשיעור כזית לטומאת נבילה, הריהו משמש כ"יד" לטומאה. ולכן אם יש בבשר כשיעור המטמא (כזית), ונגע האדם בעור אף שלא נגע בבשר עצמו — הריהו נטמא בכך.

א למעלה הובאו ענייניהם של ה"יד" ושל ה"שומר" לדין הטומאה, ומרחיבים דבר זה. תנן התם [שנינו שם במשנה בתחילת מסכת עוקצין] בדיני ה"יד" לאוכל וה"שומר" לאוכל, ומה דינו של חלק אחר הדבוק לאוכל, ואולם אין הוא "יד" ולא "שומר": כל חלק בדבר מאכל שהוא משמש כיד לדבר המאכל, שאדם אוחז בו בשעת אכילתו את הדבר, והוא לא משמש כשומר (כדבר המגן על דבר המאכל שלא יתקלקל) — הרי הוא טמא על ידי המאכל, שאם נגעה טומאה ביד המאכל נטמא אף המאכל עצמו. וכמו כן היד מטמא את דבר המאכל, שאם היה המאכל טמא ונגעה ידו במאכל אחר — טמא. והיד אינו מצטרף לדבר המאכל להשלים לכשיעור הראוי כדי לטמא אחרים.

ואילו כל שהוא משמש כשומר לדבר המאכל, ואף על פי שאינו משמש כיד — הריהו טמא על ידי דבר המאכל, וכמו כן הריהו מטמא את דבר המאכל, ואולם (שלא כ"יד") הוא גם מצטרף לדבר המאכל להשלימו לשיעור הראוי לטומאה. וכל דבר שהוא לא יד ולא שומר אף שהוא צמוד לדבר המאכל — אינו לא טמא על ידי דבר המאכל, ולא מטמא את דבר המאכל, ובוודאי שאינו מצטרף אליו להשלימו לשיעור הראוי לטומאה.

ומבררים: דין זה של ידות שמביאות את הטומאה אל דבר המאכל ("מכנסת") וכן שהריהן מטמאות במגען את הנוגע בהן היכא כתיבי [היכן הם כתובים]? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר] בדין קבלת הטומאה בטומאת אוכלים "וכי יותן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם" (שם, לח), ובאה המלה "לכם" ללמדנו: לכל שבצרכיכם, שכל דבר שהמאכל צריך לו, מקבל טומאה כמוהו, וטמא ממנו ומטמא אותו, ומכאן נלמד לרבות את הידות, שהן לצורך השימוש במאכל. שכיון שנטמא המאכל מן השרץ המת, אף היד נטמאה עמו.

ועוד כתיב [נאמר] באותה פרשה בטומאת נבילה "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב" (שם, לט), ובאה המלה "לכם" ללמדנו: לכל שבצרכיכם, שכל דבר שדבר המאכל צריך לו הריהו מטמא את האחרים. שכל שנגע ביד, הריהו נטמא בכך כנוגע בנבילה עצמה, ומכאן נלמד לרבות את הידות. ומעתה יש לנו לימוד בדין יד לענין להכניס טומאה וכן יש לנו לימוד לענין להוציא טומאה.

ובאשר לשומר להכניס ולהוציא — לא צריך קרא [מקרא] מיוחד, ללמדנו כן, שהרי בקל וחומר מיד הוא אתי [בא, נלמד]. ובאופן זה: ומה יד, שהיא קלה בהשוואה לשומר, שהרי אינה מגינה על דבר המאכל — מכנסת ומוציאה את הטומאה. שומר שהוא חמור בהשוואה ליד, שהרי הוא מגן על דבר המאכל — לא כל שכן שהוא מכניס ומוציא את הטומאה!

ומעתה יש לשואל: שומר דכתב רחמנא [שכתבה התורה] שנחשב כדבר המאכל לענין הטומאה (וכדרך שלמדנו בעמוד הקודם מן הכתוב "על כל זרע זרוע... טמא הוא לכם". שם, לז—לח), למה לי לכתבו? שמע מינה [למד מכאן] שהרי זה להשמיענו לענין לצרף, שמצטרף השומר לדבר המאכל לכלל שיעור המטמא.

ושואלים: ואימא [ואמור] את הדרשות באופן שונה: יד, שקלה בדינה מן השומר — הריהי נחשבת כדבר המאכל רק לענין להכניס טומאה, ולא לענין להוציא טומאה. ואילו שומר, שחמור בדינו מן היד — הריהו נחשב כדבר המאכל הן לענין להכניס והן לענין להוציא, אבל יד לענין להוציא, ושומר לענין לצרף — לא!

ומשיבים: שתהא היד נחשבת כדבר המאכל רק להכניס טומאה, ולא להוציא, לא מצית אמרת [אין אתה יכול לומר], שהרי סברה היא: השתא עיולי מעיילא [עכשיו, שאתה אומר כי היא מכניסה את הטומאה אל דבר המאכל שהוא טהור], אפוקי מיבעיא [שהיא מוציאה את הטומאה מדבר המאכל הטמא לטמא אחרים נצרך לומר]?! הרי שיד מכניסה ומוציאה, ואילו שומר מכניס ומוציא (בקל וחומר מיד), ואף הריהו מצטרף.

ושבים ושואלים: ואימא [ואמור] כך: היד, שהיא קלה בדינה מן השומר — נחשבת כדבר המאכל רק לענין להוציא טומאה, ולא לענין להכניס אותה. ואילו השומר, שהוא חמור בדינו מן היד — נחשב כדבר המאכל הן לענין להוציא והן לענין להכניס, אבל יד לענין להכניס ושומר לענין לצרף — לא!

ומשיבים: אין לומר כן, כיון שיש לנו לימוד לענין יד יתירא [יתר, נוסף]. שכן כתיב [נאמר] באותה פרשה בדין טומאת כלים "וכל אשר יפול מנבלתם עליו יטמא תנור וכירים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם" (שם, לה), ובאה המלה

"לכם" — ללמדנו: לכל שבצרכיכם, שכל דבר שהכלי צריך לו, מקבל טומאה כמוהו, וטמא ממנו ומטמא אותו, ומכאן נלמד לרבות את הידות, שהן לצורך השימוש בכלי. שכיון שנטמא הכלי מן השרץ המת, אף היד נטמאה עמו. ומעתה נמצא כי שני לימודים יש לנו לידות, האחד לענין הכנסת טומאה והשני לענין הוצאת טומאה. ואילו שומר לענין הכנסה והוצאה אינו צריך לימוד (שנלמד בקל וחומר מידות), ובא הלימוד מ"על כל זרע זרוע" לענין הצטרפות לכדי שיעור.

ושואלים על כך: מבין שני המקראות הללו, בטומאת אוכלים ובטומאת כלים, הי מינייהו מייתר [מי מהם מיותר], שבאת לדורשו לענין יד להכנסת הטומאה? שהרי נצרכו שניהם להיכתב.

שכן אם לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] בזרעים (בטומאת אוכלים) בלבד, וליתו הנך מינייהו [ויבואו, יילמדו אלה, טומאת כלים וטומאת נבילה מהן] — אין לומר כן, כיון שאפשר לדחות את הלימוד: מה לזרעים (טומאת אוכלים), שיש בהם צד חמור בהשוואה לאלה, שכן טומאתן מרובה, שהרי הם מקבלים טומאה אף מוולד הטומאה, תאמר בכלים שאין טומאתם מרובה, שאינם מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. וכן מרובה טומאת אוכלים מטומאת נבילה, כדרך ששנינו במשנתנו שריבה לטמא טומאת אוכלים מטומאת נבילה!

ואם לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק בתנור (בטומאת כלים), וליתי הנך מיניה [ויבואו, יילמדו אלה, טומאת אוכלים וטומאת נבילה מהן] — יש לדחות: מה לתנור, שיש בו צד חמור בהשוואה לאלה, שכן מטמא דברי מאכל אפילו מאוירו, ולא רק במגע בו. מה שאין כן באלה!

ואם לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] רק בנבלה, וליתי הנך מינה [ויבואו, יילמדו אלה, טומאת אוכלים וטומאת כלים ממנה] — יש לדחות: מה לנבלה שיש בה כמה צדדים של חומרה בהשוואה לאלה, שכן היא מטמאה אדם, וכן שהיא מטמאה במשא (אם נושא אותה גם בלי לנגוע בה), ועוד שהטומאה יוצאה מגופה ואינה באה אליה מבחוץ!

ומשיבים: אכן חדא מחדא לא אתיא [אחת מאחת אינה באה, נלמדת], שאי אפשר ללומדה מהלכה אחת, ואולם עדיין מיותר הוא כתוב אחד, שכן יש אפשרות שתיתי חדא מתרתי [שתבוא, תילמד הלכה אחת משתיים].

ושואלים על כך: הי תיתי [איך תבוא, תילמד אחת משתים]? לא לכתוב רחמנא [שלא תכתוב התורה] בזרעים (בטומאת אוכלים), אלא רק בטומאת כלים וטומאת נבילה, ותיתי מהנך [ושתבוא, תילמד מאלה, טומאת כלים וטומאת נבילה] — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שכן יש בהן צד חמור שאין בטומאת אוכלים, שהריהן מטמאין אף שלא בהכשר, שאין צריך להכשיר אותם תחילה (בנתינת משקה עליהם) לקבל טומאה כדי שייטמאו ויטמאו, תאמר בזרעים הקלים בדינם, שהרי אין הם מטמאין אלא בהכשר!

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: אין זו פירכה, שכן פירות שלא הוכשרו, כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי [נחשב], ואף תנור כזה אינו מקבל טומאה.

אלא פריך הכי [הקשה כך]: מה להנך [לאלה] שיש בהם צד חמור בהשוואה לטומאת אוכלים, שכן הם מטמאין אף שלא בנגיעה, שהרי תנור נטמא מן השרץ הנמצא באוירו ובלא שנגע בו. וכן הנבילה נטמאת מאליה, בלא דבר חיצוני שנגע בה. תאמר בזרעים הקלים בדינם בהשוואה לאלה, שהרי אין הם מטמאין אלא בנגיעה!

ואם לא לכתוב רחמנא [לא תכתוב התורה] בתנור, אלא רק בטומאת אוכלים ובטומאת נבילה, ותיתי מהנך [ותילמד מאלה, טומאת אוכלים וטומאת נבילה] — יש לדחות: מה להנך [לאלה] שיש בהם צד חמור בהשוואה לטומאת כלים, שכן הם מין אוכל, ואילו תנור ושאר כלים אינם מין אוכל!

ואם תאמר כי לא לכתוב רחמנא [לא תכתוב התורה] בנבלה אלא רק בטומאת אוכלים ובטומאת כלים, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד טומאת נבילה מאלה] — אין הכי נמי [כן הוא גם כן], אפשר ללמוד כך. ושואלים: אלא מעתה שלמדנו לענין טומאת נבילה, לימוד זה של יד בכתוב שבטומאת נבלה למה לי? ומשיבים: אם אינו ענין ללמדנו ליד לטומאת נבלה, תנהו ענין ליד דעלמא [בכלל] שבענייני אוכלים.

ומעתה נסכם: הרי לפנינו לימוד לענין יד להכניס טומאה, ויד להוציא טומאה, ושומר נלמד בקל וחומר מיד שאף הוא מכניס ומוציא, ובא הלימוד ("על כל זרע זרוע") לענין לצרף את שיעורו לגוף הדבר הנטמא.

ושואלים: ואכתי [ועדיין] יד האמור בטומאת נבלה אצטריך [הוצרך], דאי לא כתב רחמנא [שכן אם לא היתה כותבת התורה] בנבלה, הוה אמינא [הייתי אומר] כי דיו לבא מן הדין (הלכה הנלמדת ממידת גזירה שווה, כדין יד בטומאת נבילה הנלמדת מטומאת אוכלים וטומאת כלים) להיות כנדון (כהלכות המלמדות בגזירה שווה). ומעתה הייתי אומר כי מה הנך [אלה, אוכלים וכלים] היד שלהן לא מטמא אדם, אף יד הנבלה לא מטמאה אדם!

אלא יש לומר כי יד בטומאת נבלה אכן מיצרך צריך [צריכה להיכתב], ואולם הכתוב המלמד לענין שומר בטומאת נבלה הוא שלא צריך. ומעתה יש לברר: למאי הלכתא כתביה רחמנא [למה, לאיזו הלכה כתבה אותו התורה]? אי לאיצטרופי [אם לענין צירוף] השומר עם הבשר להשלימו לשיעור כזית לטמא — הרי כבר אמרת כי השומר לא מצטרף, וכפי שלמדנו כי מתמעטים השומרים מטומאת נבילה. ואם לענין להוציא את הטומאה — אף לכך אין צורך בכתוב, שהרי במידת קל וחומר מיד הוא אתי [בא, נלמד],

אלא, אם אין ענין לשומר דנבלה, תנהו ענין ליד של טומאת נבלה, ואם אינו ענין ליד של טומאת נבלה, תנהו ענין ליד דעלמא [בכלל]. ומעתה נסכם: נמצאנו למדים יד לענין להוציא, ויד לענין להכניס, ושומר לענין לצרף.