סקר
באיזה גיל התחלת ללמוד דף יומי






 

פירוש שטיינזלץ

אמתניתין [על מה ששנינו במשנתנו] כי העור והרוטב והקיפה והאלל והעצמות והגידים והקרנים והטלפים מצטרפין להשלים את שיעורו של הבשר לשיעור כביצה, לטמא טומאת אוכלין.

ועל כך אמר ריש לקיש כי לא שנו שמצטרפים אלה עם הבשר אלא דווקא עצם והדברים האחרים המנויים עימה, ומשום דהוי [שהריהי] משמשת כשומר לבשר, אבל נימא [שערה] אינה מצטרפת לבשר להשלים שיעורו לטומאה, שכן לא הויא [אין היא] משמשת כשומר לבשר. ואילו ר' יוחנן אמר כי אפילו נימא נמי הויא [שערה גם כן הינה] שומר לבשר, ולכך מצטרפת להשלים שיעורו לטומאה.

אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: והרי השערה נמצאת על העור (המשמש כשומר לבשר), ומעתה השערה היא שומר על גבי שומר, ומי איכא [והאם יש] דין שומר על גבי שומר? השיב לו ר' יוחנן: חלחולי מחלחל [מחלחלת] השערה מבעד לעור ומגיעה עד לבשר, ואף היא שומרת על הבשר בחלקה.

מתקיף לה [מקשה על כך, על תשובה זו] רב אחא: אלא מעתה שאמרנו כי יש נקבים בעור שדרכם השערה מחלחלת מבעד לעור ומגיעה לבשר עצמו, תפילין היכי כתבינן [איך אנו כותבים]? הא בעינן [הרי אנו צריכים] בכתיבת התפילין שתהא זו כתיבה תמה (רצופה ושלימה), שלא יהיה דבר המפסיק בתוכה, וליכא [ואין כאן] שכן נקבי השערות בעור מפסיקים בתוך הכתיבה!

ומעירים: אשתמיטתיה [נשמט ממנו, מרב אחא שהקשה כן] הא דאמרי במערבא [הלכה זו שאמרו בארץ ישראל] כי כל נקב שהדיו עובר עליו ומכסה אותו — אינו נחשב נקב לענין זה.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו כי עור שיש עליו כזית בשר, הנוגע בציב (סיב, חוט בשר) היוצא ממנו, מן הבשר, וכן זה הנוגע בשערה שנמצאת כנגדו, מעברו האחר של העור שבו נמצאת חתיכת הבשר — טמא. ויש לדייק: מאי לאו [האם לא] הסיבה שהנוגע בשערה נטמא הרי זה — משום שומר, ושלא כדברי ריש לקיש שאמר שאין השערה נחשבת שומר לבשר! ודוחה ריש לקיש: לא, אין טעם הדבר משום שהשערה משמשת כשומר לבשר, אלא משום שהיא משמשת כיד לבשר.

ושואלים על הסבר זה: נימא [שערה] אחת למאי חזי [למה לאיזה שימוש היא ראויה] שתיחשב כיד לבשר? ומשיבים: אין המדובר בשערה בודדת, אלא בקבוצת שערות, שהרי אלה משמשות כיד לחתיכת הבשר, שאפשר לאחוז בהן את הבשר, בלא שתינתקנה. כדרך שאמר ר' אלעא בהסבר המשנה המזכירה "מלאי" והסביר ר' אלעא שאין הכוונה לאחת בודדת, אלא במלאי שבין המלאין, הכא נמי [כאן גם כן] אפשר לומר שאין המדובר בשערה בודדת אלא בנימא שבין הנימין.

ואומרים: והיכא אתמר [והיכן נאמרו] דבריו אלה של ר' אלעא במקורם? ומשיבים: אהא דתנן [על משנה זו ששנינו] בה כי המלאי (השערות שבראש השיבולת) שבשבלין מיטמאין מן האוכל, שאם נגעה טומאה בשיבולים נטמאו גם שערותיהן, ומטמאין את השיבולים אם נגעה במלאי טומאה, ואולם הם אינן מצטרפין לשיבולים להשלימן לשיעור טומאה, וכדין יד. ושאלו בבירור משנה זו: מלאי למאי חזי [למה לאיזה שימוש הוא ראוי] שייחשב בו ליד לשיבולים? ועל כך אמר ר' אלעאי: בתשובה: אין המדובר במלאי בודד, שאמנם אין הוא כשלעצמו ראוי לשמש כיד לשיבולת, אלא במלאי שבין המלאין, בקבוצה מרוכזת של שערות שבראשי השיבולת, ואלה מסוגלות לאחוז בהן את השיבולת בלא שתינתקנה ממנה.

א ועוד שנינו במשנתנו שהרוטב, מצטרף לבשר להשלים שיעורו לכביצה לענין טומאת אוכלים, אבל הוא עצמו אינו מקבל טומאה. ושואלים: מאי [מה טיבו] של רוטב זה? אמר רבא: הכוונה לשומנא [השומן] שעל המרק בו התבשל הבשר.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: אם כך הדבר, הוא (הרוטב) עצמו יטמא טומאת אוכלין, שהרי הוא נאכל! אלא יש לומר כי הכוונה ב"רוטב" לחלב דקריש [הנוזל היוצא מן הבשר, שקרש], שהוא אינו נאכל לעצמו, ואולם הוא מצטרף לבשר.

ושואלים: מאי איריא קריש [מדוע דווקא קרש]? כי לא קריש נמי [כאשר לא קרש גם כן] יצטרף לבשר. ואין לומר שמשום שהנוזל אינו קרוש, הריהו משקה, ואין משקים מצטרפים למאכלים — שהרי אמר ריש לקיש כי הציר (הנוזל היוצא בשעת בישול) מן הירק שנמצא על גבי ירק מצטרף לכ שיעור כותבת ביום הכפורים, לחייב את האדם האוכל ביום זה כשיעור הזה, אף על פי שהוא נוזל!

ואומרים: בעיקרו של דבר אין המשקים מצטרפים למאכלים להשלימם לשיעור קבלת טומאת אוכלים. וטעם הדבר התם [שם] באכילה ביום הכיפורים, שכן ביום הכיפורים גם בדבר שאין הוא אוכל מתחייבים על אכילתו משום יתובי דעתא [ישוב הדעת] הוא. שהרי אמרה התורה בדין צום יום הכיפורים "כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה" (ויקרא כג, כט), ולכך אף באכילה כל דהו [כל שהיא] שבה מיתבא דעתיה [מתיישבת דעתו], הריהו חייב.

מה שאין כן הכא [כאן, לענין צירוף להשלמת שיעור לקבלת טומאה]משום איצטרופי [צירוף] הוא זה, ולכן אי [אם] הנוזל היוצא מן הבשר הוא קריש [קרוש] — הריהו מצטרף לבשר, ואולם אי לא קריש [אם הוא לא קרוש] — הוא לא מצטרף.

ב ועוד שנינו במשנתנו שהקיפה מצטרפת לבשר להשלים שיעורו לכביצה לענין טומאת אוכלים, ואולם היא עצמה אינה מקבלת טומאה. ושואלים: מאי [מה טיבה] של קיפה זו? אמר רבה: הכוונה היא לפירמא [המשקע המורכב מחלקיקים דקים של הבשר המתבשל].

אמר ליה [לן] אביי לרבה בשאלה על הסברו: אם כך הדבר, הוא (הקיפה) עצמו יטמא טומאת אוכלין, שהרי הוא נאכל! אלא אמר רב פפא: הכוונה היא לתבלין המתבשל עם הבשר. שהוא עצמו אינו נאכל, ואולם הוא מצטרף לאכילת הבשר, ולכך הוא משלים את שיעורו.

ג מתוך שנידון עניין הקיפה, מביאים בדינו של זה שהקפה (הקריש על ידי חימום ממושך) דברים האסורים באכילה, שכן תנן התם [שנינו שם]: מי שהקפה את הדם, שעשאו מוצק, ואכלו באופן זה, או שהמחה (המיס) את החלב, והפכו לנוזל, וגמעוחייב כרת על אכילה ושתייה זו, ככל השותה דם והאוכל חלב.

ומבררים: בשלמא [נניח, זה מובן] מדוע מי שהקפה את הדם ואכלו, שחייב עליו כי כיון דאקפיה [שהקריש אותו]אחשובי אחשביה [החשיב אותו] בכך כאוכל, ובאיסור דם נאמר לשון אכילה ("כל חלב וכל דם לא תאכלו". ויקרא ג, יז). אלא זה שהמחה את החלב וגמעו מדוע הוא חייב, והרי באיסור חלב אכילה כתיבא ביה [נאמרה בו] ולא שתיה ("כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו". שם ז, כג), והא לאו [וזו לא] אכילה היא!

אמר ריש לקיש: אף השותה חלב (שהומס) חייב על כך, שכן אמר קרא [המקרא] באיסור אכילת חלב "כי כל אוכל חלב מן הבהמה... ונכרתה הנפש האוכלת מעמיה" (שם, כה), ובאה המלה "ה נפש"לרבות את השותה.

ומעירים: תניא נמי [שנויה ברייתא גם כן] גבי [אצל] איסור אכילת חמץ בפסח, כהאי גוונא [כגון זה]. שכן שנינו כי אם המחהו את הלחם וגמעו כנוזל, אם חמץ הוא לחם זה — הריהו ענוש כרת על שתיה זו, כאוכל חמץ בפסח. ואם מצה היא לחם זה — אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, שאין זו נחשבת כאכילת מצוה.

ומבררים: בשלמא [נניח, זה מובן] מה שאמרו שאם מצה היא אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח — שכן במצות מצה בפסח נאמר "לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני" (דברים טז, ג), הרי שדווקא "לחם עוני" אמר רחמנא [אמרה התורה] שמקיימים בו מצוה זו, ואילו האי [זה] לחם שהומס — לאו [לא] לחם עוני הוא. אלא מה שאמרו שאם חמץ הוא, הריהו ענוש כרת, קשה, שהרי אכילה כתיבא ביה [נאמרה בו, באיסור חמץ בפסח], וזה לא אכל אלא שתה!

אמר ריש לקיש בתשובה: אף השותה חמץ (שהומס) חייב על כך, שכן אמר קרא [המקרא] באיסור אכילת חמץ בפסח "כי כל אוכל חמץ ונכרתה הנפש ההיא מישראל" (שמות יב, טו), ובאה המלה "ה נפש"לרבות את השותה. ומוסיפים:

תניא נמי [שנויה ברייתא גם כן] גבי [אצל] טומאת האוכל נבלת עוף טהור כהאי גוונא [כגון זה]. שכן שנינו שאם המחהו (המיס אותו את נבלת העוף) באור (באש), ושתה את הנוזל — הריהו טמא בכך. ואולם אם המיס אותו בחמה (בחום השמש) ושתה את הנוזל, הריהו טהור. והוינן [והיינו עסוקים התקשינו] בה, הלא אכילה כתיב ביה [כתובה בו, בטומאת נבלת העוף] ולא שתיה ("וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה... וטמא עד הערב". ויקרא יז, טו)!

אמר ריש לקיש: אף השותה נבלת עוף (שהומסה) נטמא בכך, שכן אמר קרא [הכתוב] בטומאה זו "וכל נפש"לרבות את השותה. ושואלים: אי הכי [אם כך], שריבתה התורה אף את השותה נבלת עוף שהומסה, מעתה זו שהומסה בחמה נמי [גם כן] ייטמא בה, ולא רק בזו שהומסה באש! ומשיבים: אין נטמאים מנבילה שהומסה בחמה משום שבהמסה זו הנמשכת זמן רב איסרוחי מסרח [נסרחת] הנבילה, ואינה ראויה עוד לשתיה.

ד למעלה הובאו שלוש דרשות מפי ריש לקיש, ושלושתן מלמדות מן הכתוב "נפש" לרבות אף את השותה. ועתה מסבירים כי צריכי [צריכים] אנו את כל שלוש הדרשות הללו. משום דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] כן רק בענין אכילת חלב שהומס — חמץ שהומס לא אתי מיניה [לא היה בא, נלמד ממנו], שכן איסור אכילת חלב חמור מאיסור אכילת חמץ, שהרי לחלב מעולם לא היתה לו שעת הכושר (זמן שבו הוא היה מותר באכילה). וכמו כן גם אכילת נבלה שהומסה לא אתי מיניה [לא היתה באה, נלמדת ממנו]שכן איסור אכילת חלב חמור מאיסור אכילת נבילה, שהרי האוכלו ענוש כרת, בעוד שהאוכל נבילה אינו אלא

בלאו. וכן אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] כן רק בענין אכילת חמץ שהומס — חלב שהומס לא אתי מיניה [לא היה בא, נלמד ממנו] שכן יש צד חומרה בחמץ בהשוואה לחלב, שהרי החמץ לא הותר מכללו, שכן כל דברי החמץ אסורים, ואילו בחלב יש המותרים, כחלב חיה. וכמו כן גם נבלה שהומסה לא אתיא מיניה [לא היתה באה, נלמדת ממנו]שכן יש בה צד חומרה בהשוואה לאכילת נבלת עוף, שהרי האוכלה ענוש כרת, בעוד שהאוכל נבלת עוף אינו עובר אלא בלאו.

וכמו כן אי כתב רחמנא [אם היתה כותבת התורה] כן רק באכילת נבלה שהומסה — הנך לא אתיא מינה [אלה, חמץ שהומס וחלב שהומס, לא היו באים נלמדים ממנה], שהרי יש בה חומרה אחרת שאין בהם, שכן היא מטמאה את האוכלה, מה שאין כן אלה. ומשום כך נצרכו כל שלוש הדרשות הללו.

ושואלים: אכן הלכה חדא [אחת] מהלכה חדא [אחת] אמנם לא אתיא [אינה באה, נלמדת], וכפי שנתפרט למעלה, ואולם תיתי חדא מתרתי [תבוא, תילמד הלכה אחת משתים האחרות]! ותוהים: הי תיתי [איזו הלכה היא שתבוא, תילמד]? אם לא לכתוב רחמנא [לא תכתוב התורה] בנבלה שהומסה, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה, חמץ וחלב] — יש פירכה בדבר, שכן יש לומר מה להנך [לאלה] שיש בהם צד חומרה שאינו באכילת נבילה, שכן ענוש כרת עליהם!

ואם לא לכתוב רחמנא [לא תכתוב התורה] בחמץ שהומס, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה, חלב ונבילה] — יש פירכה בדבר, שכן יש לומר מה להנך [לאלה], שיש להם צד חומרה שאינו באכילת חמץ, שכן לא היתה להן שעת הכושר, מה שאין כן בחמץ שהיתה לו שעת היתר (לפני הפסח).

ואם לא לכתוב רחמנא [לא תכתוב התורה] בחלב שהומס, ותיתי מהנך [ותבוא, תילמד מאלה, חמץ ונבילה] — יש פירכה בדבר, שכן יש לומר מה להנך [לאלה] שכן לא הותר מכללן, תאמר בחלב שהותר מכללו! ולכך נצרכו כל שלוש הדרשות הללו להיאמר.

ומבררים: מאי ניהו [מה הוא] חלב שהותר מכללו? אילימא [אם תאמר] שהכוונה לחלב בהמה שהותר לגבוה (להקרבה בבית המקדש) — אין זה דבר שקיים רק באיסור חלב, שהרי אכילת נבלה נמי אשתראי [גם כן הותרה] במליקת קרבן העוף לגבוה. שכן המליקה של העוף עושה אותו לנבילה לאכילת אדם, ובכל זאת קרבנות העוף מצוותן היא במליקה!

ואלא תאמר כי הכוונה היא לחלב חיה שהותרה אכילתו (מכלל כל החלבים) להדיוט, מה שאין כן בחמץ ובנבילה — אף זו אינו צד חומרה המיוחד רק לאיסור חלב, שהרי אכילת נבלה נמי אשתראי [גם כן הותרה] לאכילת אדם, במליקה של קרבן חטאת העוף שנאכל העוף (שהוא נבילה, כיון שנמלק ולא נשחט) לכהנים!

ומשיבים: לעולם צריך לפרש כי הכוונה היא שהותרה אכילתו של חלב חיה להדיוט, ודקא קשיא מה שהיה קשה] לך שגם באכילת נבילה מוצאים אנו שהותרה מכללה, שהרי הכהנים אוכלים מחטאת עוף שנמלק — אין זו פירכה, כיון שלא נחשב דבר זה כאכילת הדיוט, כי כהנים משלחן גבוה, משולחנו של הקדוש ברוך הוא, קא זכו [הם זוכים], וכיון שהותר קרבן זה למזבח, הותר גם להם.

ושואלים עוד: והא דתניא [וזה ששנינו בברייתא] על הכתוב באיסור אכילת השרצים "אלה הטמאים לכם בכל השרץ" (ויקרא יא, לא), שבאה המלה "הטמאים" בלשון ריבוי לאסור אף את צירן ורוטבן וקיפה שלהן, למה לי פסוק מיוחד ללמדנו כן? ליגמר מהני [שילמד מאלה, חלב וחמץ ונבילה שהומסו]!

ומשיבים: צריכי [צריכים] הדברים להיכתב, דאי לא כתב רחמנא כן אם לא היתה כותבת התורה] כך באכילת שרצים, והיינו למדים זאת מאלה — הוה אמינא [הייתי אומר] כי דיו לבא מן הדין (הדבר הנלמד באחת מדרכי הלימוד, כהיקש) להיות כנדון (כדבר המלמד). ומעתה הייתי אומר: מה התם [שם, באכילת חלב וחמץ ונבילה שהומסו] אינו חייב על אכילתו אלא עד דאיכא [שיש] שיעור כזית, אף הכא נמי [כאן, באכילת צירם ורוטבם של השרצים] אינו חייב אלא עד דאיכא [שיש] כזית, לכן נכתבה דרשה מיוחדת לעניינם של הציר והרוטב והקיפה היוצא מן השרצים, ללמדנו שחייבים על אכילתם אף בשיעור כעדשה, כאכילת השרץ עצמו.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר