מטונך [ממשאך], ממה שאתה מקשה עלי, ממנו ראייה לשיטתי. שכן מה שלענין מנחה דינה של בת כהן כישראל, הרי זה משום ש"אהרן ובניו" כתובין בפרשה של סדר הקרבת מנחת כהנים ("וזאת תורת המנחה הקרב אותה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח". ויקרא ו, ז) — להורות שהפרשה מדברת דווקא בכהנים ולא בבנות כהנים. ואולם בכל מקום שנאמר בו "כהן" בלבד — אף בת כהן בכלל זה, ולכך אפשר לתת אף לבת כהן מתנות כהונה.

ומביאים בענין זה מדברי תנאים בברייתות, דבי [החכם של בית] מדרשו של ר' ישמעאל תנא [שנה]: כל מקום שנאמר בכתוב בענין מתנות כהונה "כהן" — הרי זה דווקא כהן ולא כהנת, וילמוד סתום (הנאמר בסתם, בלא שפורש בו שמדובר בכהן) מן המפורש בכהן האמור במנחה, שנאמר בו "אהרן ובניו" להדגיש שהכוונה דווקא לכהן ולא לכהנת.

דבי [החכם של בית] מדרשו של ר' אליעזר בן יעקב תנא [שנה]: אמנם כל מקום שנאמר בו "כהן" — הכוונה היא לכהן ולא לכהנת, ואולם "כהן" האמור במתנות כהונה כוונתו: ואפילו כהנת. וטעמ ו: שכן בתחילת פרשת מתנות זרוע לחיים וקיבה נאמר "וזה יהיה משפט הכהנים" (דברים יח, ג) — להורות שהכוונה (כבשאר מקומות) דווקא לכהן ולא לכהנת. ובהמשך הפסוק נאמר "ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה" — ואף זה מורה על מיעוט, כהן ולא כהנת. והוי [הריהו] מיעוט אחר מיעוט, וכלל הוא שאין מיעוט אחר מיעוט בא אלא לרבות. ולמדנו מכאן שבדין מתנות כהונה, אף כהנת בכלל.

ומוסרים כי רב כהנא שהיה ישראל, ואשתו בת כהן, אכל מתנות כהונה בשביל אשתו. וכן רב פפא אכל בשביל אשתו, וכן רב יימר אכל בשביל אשתו, וכן רב אידי בר אבין אכל בשביל אשתו.

ובקביעת הלכה בסוגיות שנידונו למעלה, אמר רבינא, כך אמר לי מרימר: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב שזכות הלויים במתנות כהונה נתונה בספק, ולכן אין מוציאים אותן מידם למוסרן לכהנים. והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב חסדא שהמזיק או אוכל מתנות כהונה פטור מלשלם על כך. והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של עולא שמתנות כהונה ניתנות גם לבת כהן.

ומוסיפים עוד הלכה, בנושא שלא נידון למעלה, ואולם הריהו קרוב לדינו של עולא: הלכתא כוותיה [הלכה כשיטתו] של רב אדא בר אהבה שאמר כי לויה (בת לוי, אף שהיא נשואה לישראל) שילדה בן בכור — בנה פטור מנתינת חמש סלעים לכהן בפדיונו, שהריהו כבנו של לוי הפטור מנתינה זו.

א ועוד בדיני מתנת זרוע לחיים וקיבה, תנו רבנן [שנו חכמים]: הזרוע והלחיים והקבה נוהגים אף בכלאים (בעלי חיים שנוצרו מהכלאת שני מינים) ובבעל החיים הנקרא כוי. ר' אליעזר אומר: כלאים הבא (שנולד) מן העז ומן הרחל — חייב במתנות כהונה (זרוע לחיים וקיבה), ואילו הנולד מן התייש ומן הצבייה — פטור מן המתנות, שכן במתנות כהונה נאמר "אם שור אם שה", ואין הצביה בכלל "שה".

ותוהים: מכדי קיימא לן [הרי מקובל בידינו], (לעיל פ,א) כי לענין מצוות כסוי הדם ונתינת מתנות כהונה לא משכחת ליה [אין אתה מוצא] את מחלוקתם זו של חכמים ור' אליעזר אלא בנולד מה צבי הבא על התיישה, ובין לר' אליעזר בין לרבנן [לחכמים] — מספקא להו אי [מסופק להם אם] חוששין (מתייחסים) לזרע האב בקביעת זהות הנולד מהכלאה של שני מינים, והנולד מהם יש בו איפוא חלק צבי וחלק תיישה. אי [או] שאין חוששין לזרע האב, וקביעת זהותו הינה על פי האם, והריהו איפוא שה.

ועוד בשאלה האם האמור ששהחייב במתנות, אינו לדעת הכל, ואפילו במקצת שה קמיפלגי [הם חלוקים]. שמר סבר [חכם זה, חכמים, סבור] כי "שה", ואפילו מקצת שה, ולכך כיון שודאי יש בו מקצת שה, מצד אמו הריהו חייב במתנות כהונה. ואילו מר סבר [חכם זה, ר' אליעזר, סבור] כי "שה" ואפילו מקצת שה לא אמרינן [אין אנו אומרים], ולכן הריהו פטור ממתנות כהונה, שיש לחשוש לזרע האב שיש בו.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת ר' אליעזר שפטר את הכלאיים ממתנות כהונה — שכן קסבר [הוא סבור] ש"שה" ולא מקצת שה. אלא לשיטת רבנן [חכמים], נהי נמי דקסברי [אף שגם כן הם סבורים] כי "שה" ואפילו מקצת שהחייב במתנות כהונה, רק פלגא לשקול [חצי יקח] הכהן במתנותיו, ואילו אידך פלגא [החצי השני], לימא ליה [שיאמר לו] הבעלים לכהן: אייתי [הבא] ראיה שאין חוששין לזרע האב, ושקול [וקח] גם את החצי השני! אמר רב הונא בר חייא בתשובה: מאי [מה] הכוונה בלשון "חייב" נמי דקא אמר [גם כן שאמרו חכמים] — חייב בחצי מתנות.

מתיב [מקשה] על הסבר זה ר' זירא ממה ששנינו כי בעל החיים הנקרא כוי (שהוא ספק חיה ספק בהמה) יש בו (בדינו) דרכים (צדדים) השוין לדיני בהמה, ויש בו דרכים השוין לדיני החיה, ויש בו דרכים השוין לחיה ולבהמה.

ומפרטים: כיצד? חלבו אסור — כחלב בהמה, ולא כחלב חיה המותר. ודמו (דם שחיטתו) חייב לכסות בעפר — כדם החיה. ויש בו דרכים שוין לבהמה ולחיה — שדמו וגידו אסורין כבהמה וחיה, וחייב בנתינת הזרוע ולחיים והקבה לכהן. ור' אליעזר פוטר את הכוי ממתנות כהונה אלה.

ומעתה יש לשאול: אם איתא [יש, מקבלים] את הסברו של רב הונא בר חייא, "חייב בחצי מתנות" מבעי ליה [צריך היה לו] לומר! ומשיבים: איידי דתנא [מתוך ששנה] חלבו ודמו, דלא מתני [שלא יכול לשנות] בהם חצי דמו, חצי חלבו, שאין זה אפשרי שיהיה חצי מאלה מותר וחצי אסור, משום הכי [כך], גם לא קא תני [לא שנה] "חצי מתנותיו".

ונמסר: כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשמו של ר' יוחנן: כוי לשיטת רבנן [חכמים] חייב בכולהו [בכל] המתנות. דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב במתנות כהונה "אם שור אם שה" (דברים יח, ג): מאחר ודי היה לומר "שור", מה תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "אם שור" — לרבות את הכלאים, שאף הם בכלל חיוב נתינה זו. וכן מאחר ודי היה לומר "שה", מה תלמוד לומר "אם שה" — לרבות את הכוי, שאף הוא חייב במתנות.

ושואלים: ור' אליעזר, הפוטר את הכלאים ואת הכוי ממתנות כהונה, האי [זה] הכתוב "אם שור אם שה" למה לי? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה לחלק בין שור לבין שה. שאלמלא כתוב זה היה מקום לחשוב שהשוחט בהמותיו חייב במתנות כהונה רק כששוחט גם שור וגם שה. ושואלים לצד האחר: ורבנן [וחכמים] שדרשו מהמלים "אם שור אם שה" לענין אחר, לחלק מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: נפקא להו [יוצא, נלמד להם] דין זה מן הכתוב "מאת זובחי הזבח" — אפילו זבח אחד.

וחוזרים ושואלים: ור' אליעזר שלמד דין זה מן הכתוב "אם שור אם שה", האי [כתוב זה] "מאת זובחי הזבח" מאי עביד ליה [מה הוא עושה, דורש בו]? ומשיבים: מבעי ליה [נצרך לו] כתוב זה לכ דברי רבא, שכן אמר רבא: כשרוצה הכהן לתבוע את מתנותיו בבית דין, הדין עם הטבח (הקצב), שהריהו תובע אותם מהקצב ששחט את הבהמה, אף שהבהמה עצמה של אחרים.

ב משנה בכור בהמה שהיה בעל מום, ומותר לשוחטו ולאוכלו, ואין נותנים ממנו מתנת זרוע לחיים וקיבה (כדרך ששנינו לעיל בתחילת הפרק), שנתערב במאה בהמות של חולין, החייבות בנתינת זרוע לחיים וקיבה מהן לכשישחטו. בזמן שמאה אנשים שונים שוחטין את כולן, שכל אחת מהן שייכת לאדם אחר השוחטה — פוטרים את כולן מהמתנות, שכל אחד יכול לומר שהבהמה שאותה הוא שחט היא הבכור, הפטור מן המתנות. ובזמן שאדם אחד הוא הבעלים של כל מאה הבהמות הללו, והוא השוחט את כולן — פוטרים לו רק אחד מהן ממתן מתנות.

השוחט את בהמתו של הכהן לכהן וכן השוחט את בהמתו של הגוי לגוי — פטור מן המתנות, שבהמת כהן ובהמת גוי פטורות מן המתנות. וישראל המשתתף (השותף) עמהן, עם הכהן או עם הגוי — צריך שירשום (שיעשה סימן) בבהמה זו שיהא ניכר שיש בה שותפות כהן או גוי, ולכך היא פטורה מן המתנות. ואם מכר כהן את בהמתו לישראל, ואמר לו שהיא מכורה לו, חוץ מן המתנות שבה — פטור הישראל מן המתנות, שהרי אינן שלו, ואין הוא חייב לתת לכהן את דמיהן.

ואם אמר הישראל לטבח: מכור לי בני מעיה של פרה ששחטת, והיו בהן מתנות (הקיבה) — הקונה נותנן לכהן, ואינו מנכה לו לטבח מן סכום הדמים שקנה בו את בני המעיים, שהרי כשקנה ידע שהקיבה בכלל בני המעיים. ואולם אם לקחן (קנה אותן) את בני המעיים, הימנו (ממנו) במשקל, שישלם לטבח עבור כל יחידת משקל של בני המעיים מחיר מסויים — הקונה אמנם נותנן את הקיבה לכהן, ואולם הריהו מנכה לו לטבח מן הדמים את משקל הקיבה.

ג גמרא שנינו במשנתנו כי אם התערבה בהמת בכור בתוך מאה בהמות של חולין השייכות למאה אנשים שונים, כולן פטורות ממתנות כהונה, מפני הספק. ושואלים: ואמאי [ומדוע] כך הדין, שהרי יכול שיבא עליו הכהן על כל אחד מהשוחטים משני צדדין, ולימא ליה [ויאמר לו]: אי [אם] בכור הוא זה שאתה שוחט — כוליה דידי [כולו שלי] הוא, ואי לאו [ואם לא] בכור הוא אלא בהמת חולין — הב לי את מתנתאי [מתנתי]!