א משנה דין ראשית הגז שצריך כל אדם מישראל הגוזז את צאנו לתת לכהן כמתנת כהונה, נוהג (קיים) בכל המקומות, הן בארץ ישראל והן בחוץ לארץ. וכן בכל הזמנים, הן בפני הבית, בזמן שבית המקדש קיים והן שלא בפני הבית, מאז נחרב בית המקדש. והריהו נוהג רק בצאן של חולין, אבל לא בצאן המוקדשים.

ומשווים הלכה זו להלכה הנידונה בפרק הקודם, מתנות הכהונה, הזרוע הלחיים והקבה: יש צד חומר (חומרה) במצות זרוע ולחיים ובקבה יותר ממצות ראשית הגז — שכן הזרוע והלחיים והקבה נוהגין בבקר (הבהמות הגסות) ובצאן (הבהמות הדקות), שכן נאמר במצוה זו "אם שור אם שה". ובין במרובה (בהרבה) בהמות שנשחטו, ובין במועט (במעט). ואילו דין ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלות (כבשים) בלבד, ולא בעיזים. ואינו נוהג אלא במרובה (הרבה) כבשים שנגזזו.

וכמה הוא מרובה, בכמה כבשים שנגזזו חלה מצות ראשית הגז? בית שמאי אומרים: משתי רחלות, שכן נאמר "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" (ישעיהו ז, כא) — הרי ששתי בהמות דקות נקראות בשם "צאן", והן בכלל הציווי "ראשית גז צאנך" (דברים יח, ד). ובית הלל אומרים: מחמש רחלות, שכן נאמר בנתינתה של אביגיל אשת נבל הכרמלי לדוד ואנשיו "ו חמש צאן עשויות" (שמואל א כה, יח) — הרי שחמש בהמות דקות נקראות "צאן", ובהם חלה מצוה זו.

ר' דוסא בן הרכינס אומר: רק חמש רחלות הגוזזות (שגיזת) כל אחת מהן לפחות מנה, מנה ופרס (וחצי מנה), כלומר, כל אחת מהן מנה וחצי. הן החייבות בנתינת ראשית הגז מהן. וחכמים אומרים: כל חמש רחלות חייבות בנתינת ראשית הגז מהן, אף שהן גוזזות כל שהן.

ודנים עוד בפרטי הלכה זו: וכמה מן הגיזה נותנין לו לכהן? משקל חמש סלעים שביהודה, שהן משקל עשר סלעים לפי החשבון שבגליל, שמשקל הסלע הגלילי הוא מחצית ממשקל הסלע שביהודה. ומשקל זה של צמר הניתן לכהן הריהו אמור דווקא בצמר המלובן (נקי ורחוץ) ולא בצמר צואי (מלוכלך, כצמר בשעת גזיזתו). ואם נותן לכהן צמר צואי, צריך שיהיה בו כשיעור זה לאחר ליבונו. ונקבע שיעור זה, שזה הוא השיעור שיש בו כדי לעשות ממנו בגד קטן שזו נחשבת מתנה ראויה. שכן נאמר "וראשית גז צאנך תתן לו" — שיהא בו כדי מתנה של ממש.

ועוד מדיני ראשית הגז: אם לא הספיק גוזז הצאן ליתנו את ראשית הגז לו לכהן עד (טרם) שצבעו את הצמר — הריהו פטור מלתת, שנקנה לו הצמר בשינוי זה. ואם רק לבנו (ניקה אותו) ולא צבעו — אין זה שינוי שיקנה בו את הצמר, והריהו חייב לתיתו לכהן.

ועוד הלכה: ישראל הלוקח (הקונה) גז צאנו של גוי — פטור מראשית הגז. הלוקח גז צאנו של חבירו, אם שייר המוכר לעצמו חלק מצאנו לגזיזה — המוכר חייב לתת לכהן את ראשית הגז מחלקו על הגיזה כולה. ואולם אם המוכר לא שייר לעצמו מן הגיזה — הלוקח חייב בנתינת ראשית הגז על כולן. ועוד הלכה: היו לו למוכר שני מינים של רחלות, שחופות (לא שחורות ולא לבנות) ולבנות, וגזזן ומכר לו את גיזת השחופות אבל לא את גיזתן של הלבנות, או שהיו למוכר שני מיני כבשים, זכרים ונקבות, ועמד ומכר לו את גיזת הזכרים אבל לא את גיזת הנקבות — הרי זה המוכר נותן ראשית הגז מן הגיזה ששייר לעצמו, וזה הקונה נותן ראשית הגז מן הגיזה ששייר לעצמו.

ב גמרא שנינו במשנתנו כי דין ראשית הגז נוהג רק בצאן חולין אבל לא במוקדשין, ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] לא חל חיוב זה אף במוקדשים? ומשיבים: שכן אמר קרא [הכתוב] בדין ראשית הגז "צאנך" (דברים יח, ד) — להורות כי דוקא בצאן שלך, של חולין, אתה חייב בנתינה לכהן, ולא בצאן הקדש.

ושואלים: טעמא דכתב רחמנא [כל הטעם לפטור צאן קדשים הינו משום שאמרה התורה] "צאנך", הא לאו הכי הוה אמינא [הרי בלא כן הייתי אומר] שאף צאן קדשים חייבים בראשית הגז? והא לאו [והרי לא] בני גיזה נינהו [הם], דכתיב [שכן נאמר] בקדשים "ולא תגוז בכור צאנך" (שם טו, יט)!

ומשיבים: אי [אם] המדובר בקדשי מזבח, הכי נמי [כך גם כן] שאין צורך בפסוק ללמד שאינם חייבים בראשית הגז, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במשנתנו במה אנו עוסקים], בקדשי בדק הבית שמותרים בגיזה, ובא הכתוב ללמד שהם פטורים מראשית הגז.

ומקשים על הסבר זה: והאמר [והרי אמר] ר' אלעזר כי אף קדשי בדק הבית אסורים בגיזה ועבודה, ואין צורך ללמד שהם פטורים מראשית הגז! ומשיבים: איסור גיזה בקדשי בדק הבית הוא רק מדרבנן [מדברי סופרים], ולא מן התורה. ומעתה, סלקא דעתך אמינא [היה מקום שיעלה על דעתך לומר]: הואיל ומדאורייתא [ומן התורה] קדשי בדק הבית בני גיזה נינהו [הם], והיכא [היכן, במקרה] שעבר על דברי חכמים, וגזז ליה [אותו, את זו שהוקדשה לבדק הבית], ליתיב ליה [שיתן לו לכהן] את ראשית הגז. לכך בא הפסוק לפוטרו.

ושבים ושואלים: והא קדיש לה [והרי צמר זה קדוש הוא], ואינו יכול להינתן לכהן, ואין צורך בפסוק מיוחד לפוטרו מראשית הגז! ומשיבים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: לפרוק וליתיב ליה [שיפדה הישראלי המקדיש, את צמר הצאן ושיתן אותו] לכהן, ודמי הפדיון ילכו לבדק הבית.

ושואלים על הסבר זה: והא [והרי] כל דבר הקדש הנפדה בעי [צריך] העמדה והערכה (שיעמוד לפני הכהן ויעריכנו הכהן את שוויו, ככתוב "והעמיד את הבהמה לפני הכהן. והעריך אותה הכהן בין טוב ובין רע כערכך הכהן כן יהיה" ויקרא כז, יא—יב), ואילו הצמר המוקדש אינו בכלל זה, ואין צריך איפוא לפסוק! ומוסיפים: הניחא למאן דאמר [זה נוח, אין זו שאלה, לדעת מי שאומר] שקדשי בדק הבית לא היו בכלל חיוב העמדה והערכה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] כי אף קדשי בדק הבית היו בכלל זה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], מדוע נצרך הכתוב?

אמר ר' מני בר פטיש משום [בשם] ר' ינאי: הכא [כאן, במשנתנו] מדובר במקדיש את בהמתו לבדק הבית, חוץ מגיזותיה, שאותן שייר לעצמו. ומעתה סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: ליגזוז וליתיב ליה [שיגזוז את הצמר, שלא התקדש, ויתן לו לכהן], לכך אמר קרא [הכתוב] "צאנך" — ולא צאן של הקדש.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שבאופן כזה מדברת משנתנו, מעתה אפשר לומר שהיא מדברת בקדשי מזבח נמי [גם כן], שהקדישם חוץ מגיזתם! ומשיבים: אין לומר כן בקדשי מזבח, משום שאסור לגזוז אותם, אף כשלא הוקדש צמרם, משום שעל ידי הגזיזה כחשי [נכחשים, מרזים ונחלשים] הצאן, ונמצא שהוא מפסיד את הקדשים.

ותוהים: אם כן אמור אף בקדשי בדק הבית ששייר לעצמו את צמרם, שיהו אלה אסורים בגזיזה, נמי [גם כן], ומשום שכחשי [נכחשים] בכך, ואף בהם הדבר אסור! ומשיבים: מדובר במשנתנו שאמר בהקדשו שהריהו מקדיש

את הצאן חוץ מגיזה וכחישה (מה שיחסר בבהמה כתוצאה מהכחשתה). ומקשים על כך: אם כך, אפשר להעמיד את משנתנו בקדשי מזבח נמי [גם כן], ובאופן זה שאמר "חוץ מגיזה וכחישה"! ומשיבים: בקדשי המזבח אי אפשר לומר כן, כי אפילו אם הכי [כך] יאמר בהקדשו, אסור הוא בגיזת הצאן, כי פשטה קדושה בכולה.

ומנא תימרא [ומנין אתה אומר] סברה זו? שכך אמר ר' יוסי: והלא במוקדשין למזבח, אפילו האומר "רגלה של בהמה זו מוקדשת לקרבן עולה" — הבהמה כולה נעשית עולה. ואפילו לר' מאיר שאמר כי אין הבהמה כולה נעשית עולה, הני מילי [דברים אלה אמורים] רק בזה שאקדיש [שהקדיש] דבר (איבר בגוף הבהמה) שאין הנשמה תלויה בו, אבל אם הקדיש דבר שהנשמה תלויה בו — הבהמה כולה קדשה בכך.

רבא אמר הסבר אחר מדוע צריך לפסוק מיוחד ללמד כי גיזת המוקדשים פטורה מראשית הגז: משום שכאן מדובר במקדיש את הגיזה עצמה לקדשי בדק הבית, ולא במקדיש את הצאן. ומעתה סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: ליגזוז וליפרוק וליתיב ליה [שיגזוז את הצמר, ושיפדה אותו, ושיתן לו לכהן את הצמר] ויתן למקדש את דמי הפדיון, לכך

אמר קרא [הכתוב]: "גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד) — מצות ראשית הגז נאמרה רק במי (בצאן זה) שאין הוא מחוסר אלא גזיזה ונתינה. יצא (התמעט) מכלל החיוב צאן זה שמחוסר גזיזה ופדייה ונתינה.

ושואלים: אלא לפי הסבר זה של רבא, שנלמד פטור המוקדשים ממקרא זה, מעתה הכתוב "צאנך" שמשמעו למעט למאי אתא [למה בא, מה הוא מלמדנו]? ומשיבים: לכדתניא [לכמו ששנויה בברייתא]: בהמת השותפים חייב בראשית הגז, ור' אלעאי פוטר. מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעאי? שכן אמר קרא [הכתוב]: "צאנך" — ולא של שותפות.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] הסבורים שאף בהמת השותפים חייבת בראשית הגז, הכתוב "צאנך" מה בא למעט? ומשיבים: הרי זה בא למעוטי [למעט] ממצות ראשית הגז צאן של שותפות יהודי וגוי. ושואלים לצד האחר: ור' אלעאי, שלמד מכתוב זה לענין פטור צאן השותפים, פטור צאן של שותפות גוי מנא ליה [מנין לו]?

ומשיבים: נפקא ליה מרישא דקרא [יוצא לו, נלמד הדבר, מראשו של הכתוב], "ראשית דגנך" — ולא כשהוא לך בשותפות עם גוי.

ושואלים לצד האחר: ורבנן [וחכמים] שלמדו את הפטור בשותפות הגוי מן הכתוב "צאנך", מדוע לא למדו כן מ"ראשית דגנך"? ומשיבים: לדעת חכמים אין ללמוד כן, שכן במלה "ראשית" החוזרת ונאמרת בדין ראשית הגז ("ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך") הפסיק הענין, לומר שהן שתי הלכות נפרדות, דין התרומה ודין ראשית הגז, ואין ללמוד מן האמור בתרומה על דין ראשית הגז.

ושבים ושואלים: ור' אלעאי שדרש לדין ראשית הגז מן הכתוב "ראשית דגנך" האמור בתרומה, מה הוא משיב לטענתם זו של חכמים? ומשיבים: לדעתו האות וי"ו שבכתוב "וראשית צאנך" הדר ערביה [חזרה לערבו] לעשותו ענין אחד עם התרומה.