הכתוב "ביתך" הריהו נקרא כ"ביאתך", ובא להורות שהמזוזה נקבעת על פי דרך ביאתך לביתך. שכפי שדרך אדם שבכניסתו לבית הוא מציב בתחילה את הרגל שמן הימין, אף המזוזה נקבעת מימינו של הנכנס לבית.

וממשיכים באותו ענין: כיוצא בדבר לענין חובת המעשר מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] "מעשר דגנך" (דברים יב, יז ועוד), והיה מקום לומר כי דווקא בתבואה דילך [שלך] — אין [כן] אתה מחויב במעשר, ואולם התבואה של שותפות — לא חייבת במעשר. לכך כתב רחמנא [אמרה התורה] "מעשרותיכם" (במדבר יח, כח ועוד), בלשון רבים, להורות כי אף תבואת השותפים חייבת במעשרות. ושואלים: אלא מעתה, הכתוב "מעשר דגנך" הנאמר בלשון יחיד למאי אתא [למה בא, מה הוא מלמדנו]? ומשיבים: למעוטי [למעט] שותפות של גוי.

וכיוצא בדבר לענין מתנות כהונה (זרוע, לחיים וקיבה), מודה ר' אלעאי שאף על גב דכתב רחמנא [אף על פי שאמרה התורה] "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שהונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה".

דברים יח, ג), ובא הכתוב "ונתן" בלשון יחיד, ואיכא למימר [יש מקום לומר] כי יליף [למד] גזירה שווה של המלים השוות "נתינה" האמורה במתנות כהונה מ"נתינה" מראשית הגז ("וראשית גז צאנך תתן לו". שם, ד). ונלמד כי מה להלן (בראשית הגז) צאן של שותפות — לא חייב בנתינה לכהן (כדעת ר' אלעאי הנזכרת בעמוד הקודם), אף כאן בדין מתנות כהונה, בהמה של שותפות — לא חייבת בנתינת מתנות. לכך כתב רחמנא [אמרה התורה] בדין מתנות כהונה "מאת זובחי הזבח" בלשון רבים, ללמד שגם בהמת שותפים חייבת במתנות. ושואלים: אלא

טעמא [הטעם] שבהמת השותפים חייבת במתנות הוא רק משום דכתב רחמנא [שאמרה התורה] "מאת זובחי הזבח", הא לאו הכי, הוה אמינא [הרי לולי כן, הייתי אומר]: לילף [שילמד] דין מתנות כהונה בבהמת השותפים מדין צאן שותפים בראשית הגז, שפטור? ואולם אדרבה [להיפך], נילף [שילמד] דין מתנות כהונה בבהמת השותפים מדין תבואה השותפים בתרומה, שחייבת בהפרשה, ואין צורך בדרשה מיוחדת ללמדנו כן!

ומשיבים: אין הכי נמי [כך הוא גם כן] ובאמת למדים דין מתנות כהונה מדין תרומה. ואם כן "מאת זובחי הזבח" למה לי (מה בא ללמדנו)? לכ דרך שאמר רבא, שכן אמר רבא: הדין (התדיינותו, תביעתו) של הכהן לקבל מתנות כהונה הינה עם הטבח, עם זה ששחט את הבהמה, ולא עם הקונה אותה.

וממשיכים באותו אופן, כיוצא בדבר לענין חובת נתינת בכורים, אף על גב דכתיב [אף על פי שנאמר] בדין הבכורים "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך" (דברים כו, ב), ויש בלשון "ארצך" האמור בלשון יחיד ללמד כי דווקא שדה שהיא דידך [שלך] — אין [כן] חייבת בהבאת ביכורים, ואולם שדה שהיא של שותפות — לא חייבת בביכורים.

לכך כתב רחמנא [אמרה התורה] "בכורי כל אשר (בארצך) [בארצם] אשר יביאו לה' לך יהיה" (במדבר יח, יג), בלשון רבים, להורות כי אף שדה השותפים חייבת בביכורים. ושואלים: אלא מעתה שאף שדה השותפים חייבת בביכורים, הכתוב "ארצך" האמור בלשון יחיד, למה לי (מה הוא מלמדנו)? ומשיבים: למעוטי [למעט] חוצה לארץ, שאין מצות ביכורים נוהגת בפירותיה.

ועוד: כיוצא בדבר לענין מצות ציצית, אף על גב דכתב רחמנא [אף על פי שאמרה התורה] "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" (דברים כב, יב), ובכתוב "כסותך" האמור בלשון יחיד יש ללמד כי דווקא בגד שהוא דידך [שלך] — אין [כן] חייב בציצית, ואולם בגד של שותפות — לא חייב בציצית.

לכך כתב רחמנא [אמרה התורה] "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת" (במדבר טו, לח), בלשון רבים, להורות שאף בגד השותפים חייב בציצית. ושואלים: אלא מעתה שאף בגד שותפים חייב בציצית, הכתוב "כסותך" האמור בלשון יחיד, למה לי (מה בא ללמדנו)? ומשיבים: לכ דרך שדרש רב יהודה, שכן אמר רב יהודה: טלית שאולה — פטורה מן הציצית כל שלשים יום ראשונים של שאילה.

ועוד כיוצא בדבר לענין מצות עשיית מעקה לגג הבית, שאף על גב דכתב רחמנא [אף על פי שאמרה התורה] "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפול הנופל ממנו" (דברים כב, ח), ובכתוב "לגגך" שנאמר בלשון יחיד יש ללמד כי דווקא בית דידך [שלך] — אין [כן] חייב בעשיית מעקה, ואולם בית של שותפות — לא חייב בעשיית מעקה.

לכך כתב רחמנא [אמרה התורה] "כי יפול הנופל ממנו" — להורות כי כל בית שעלול אדם ליפול מגגו, ובכלל זה של שותפים, חייב במעקה. ושואלים: אלא עתה שלמדנו שאף בית השותפים חייב במעקה, הכתוב "גגך" האמור בלשון יחיד, למאי אתא [למה בא, מה הוא מלמדנו]? ומשיבים: למעוטי [למעט] בתי כנסיות ובתי מדרשות שאינם בכלל חיוב זה. ונמצינו למדים, לדעת רבא כי בכל אלה ההלכות, מודה ר' אלעאי שיש בהן חיוב אף בשל שותפים.

א למעלה הובאו דברי רבא, ולשיטתו אף ר' אלעאי הסבור שצאן של שותפות פטור מראשית הגז, מכל מקום הריהו מודה בעשרה חיובים אחרים (הפרשת תרומה, וחלה, ופאה, קדושת בכור, קביעת מזוזה, הנזכרים בעמוד הקודם. וכן בהפרשת מעשר, ונתינת מתנות כהונה, הבאת ביכורים, הטלת ציצית בבגד, ועשיית מעקה לגג הבית, בעמוד זה) שבכל אלה חייבים אף בדבר של שותפות. ובענין זה אמר רב ביבי בר אביי כי ליתנהו להני כללי [אין קיום לכללים הללו, שאמרם רבא כי מודה בהם ר' אלעאי], דתניא [שכן שנויה ברייתא מפורשת] בדין בהמת השותפין, שלדעת חכמים הריהי חייבת בבכורה, ואילו ר' אלעאי פוטרה מן הבכורה. הרי שאין ר' אלעאי מודה לחכמים בענין זה.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעאי הפוטר מבכורה את בהמת השותפים? דכתיב [שכן נאמר]: "ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יב, יז) בלשון יחיד, להורות כי רק בהמתו של יחיד מתקדשת בקדושת בכור, ולא של השותפים. ומקשים: והא כתיב [והרי נאמר] גם "ובכורות בקרכם וצאנכם" (שם יב, ו) בלשון רבים, ויש ללמוד מכאן שאף בהמת השותפים מתקדשת בבכורה! ומשיבים: לשון רבים זו באה רק כדי ללמדנו דכולהו [שהבהמות של כל] ישראל מתקדשות בבכורה, ואולם אין המדובר אלא בבהמתו של אדם יחיד, ולא בשל השותפים. וכדרך שאמר רב ביבי בר אביי כן

אמר רב חנינא מסורא כי ליתנהו להני כללי [אין קיום לאלה הכללים שאמרם רבא], דתניא [שכן שנויה ברייתא] בדינה של בהמת השותפין שלדעת חכמים הריהי חייבת במתנות כהונה, ואילו ר' אלעאי פוטר אותה ממתנות כהונה. הרי איפוא שאין ר' אלעאי מודה לחכמים בענין זה! ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעאי הפוטר את בהמת השותפים מן המתנות? שכן הוא יליף [לומד] בגזירה שווה של המלים "נתינה" (האמורה במתנות כהונה, "ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה". דברים יח, ג) "נתינה" מראשית הגז ("וראשית גז צאנך תתן לו". שם, ד). מה להלן (בראשית הגז) צאן של שותפות — לא חייב בנתינה לכהן, וכשיטת ר' אלעאי, אף כאן (בזרוע לחיים וקיבה) בהמה של שותפות — לא חייבת בנתינת מתנות לכהן.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] לומר, כדברי רבא, שר' אלעאי בתרומה מיחייב [מחייב] בתבואה של שותפות — במקום גזירה שווה "נתינה" "נתינה" מראשית הגז, שממנה למדנו לחייב את בהמת השותפים, נילף [נלמד] "נתינה" "נתינה" מתרומה (שנאמר בה "ראשית דגנך ותירושך ויצהרך... תתן לו". שם, ד), ונלמד ממנה לפטור את בהמת השותפים מנתינה. אלא שמע מינה [למד מכאן] כי בתרומה נמי [גם כן] פוטר ר' אלעאי את תבואת השותפים, ושלא כדברי רבא.

ושואלים: אי [אם] כך הוא, שישנה גזירה שווה "נתינה" (במתנות כהונה) "נתינה" (בתרומה), מעתה נוסיף ונאמר: מה תרומה, בארץ — אין [כן], נוהגת, ואילו בחוצה לארץ — לא נוהגת, מעתה אף מתנות כהונה, בארץ — אין [כן] נוהגות, ואילו בחוצה לארץ — לא נוהגות! אמר ר' יוסי מנהרביל: אין [כן] הוא באמת, שאין מתנות כהונה נוהגות בחוצה לארץ. והתניא [וכן שנויה ברייתא], ר' אלעאי אומר: מתנות כהונה אין נוהגין אלא בארץ, ולא בחוצה לארץ. וכן היה ר' אלעאי אומר: ראשית הגז אין נוהג אלא בארץ, ולא בחוצה לארץ.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעאי? אמר רבא בהסבר הדברים: ר' אלעאי יליף [לומד] גזירה שווה של המלים "נתינה" האמורה בראשית הגז, ו"נתינה" מהנאמר בתרומה, מה תרומה, בארץ — אין [כן] נוהגת, ואילו בחוצה לארץ — לא, אף ראשית הגז, בארץ — אין [כן] נוהג, ואילו בחוצה לארץ — לא.

אמר ליה [לו] אביי לרבא: אם אנו עושים השוואה זו, אי [אם] כן יש מקום להוסיף ולומר כי מה תרומה טובלת את כל התבואה שבה היא נמצאת, שאם לא מפריש אותה — השאר הוא טבל ואסור. אף ראשית הגז, אם לא ניתנה לכהן תהיה טובלת את כל הגיזה לאוסרה בשימוש! אמר ליה [לו] רבא בתשובה: אין לומר כן, כיון שאמר קרא [הכתוב]: "וראשית גז צאנך תתן לו" — אין לך (לכהן) בו אלא מזמן שהופרשה ראשיתו של הגז ואילך, ואולם קודם לכן אין ראשית הגיזה שייכת לכהן, ואין טעם שתאסור את כל הגיזה.

חזר ושאל אביי את רבא: אי [אם] כדבריך, שיש גזירה שווה בין ראשית הגז לתרומה, מעתה נאמר כי מה תרומה חייבים עליה אלה שאינם כהנים שאכלוה, מיתה אם אכלוה במזיד, ותשלום חומש (חמישית, הנוסף על תשלום הקרן) לאלה שאכלוה בשוגג, אף בראשית הגז נאמר שחייבים עליו מיתה וחומש!

השיב לו רבא: אין לומר כן כיון שאמר קרא [הכתוב] לגבי אכילת תרומה של הזר: "ומתו בו כי יחללוהו... ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקודש" (ויקרא כב, ט— יד), והרי אלה לשונות מיעוטים: "עליו" — דווקא על אכילת תרומה בשוגג נענשים בתשלום קרן ובחומש, ולא על ראשית הגז, "בו" — דווקא על אכילת תרומה במזיד נענשים במיתה, ולא בראשית הגז.

ועוד שאל אביי את רבא, בדומה לכך: אי [אם] כדבריך, שישנה גזירה שווה בין ראשית הגז לתרומה, מעתה נאמר כי מה הפרשת תרומה באה הפרשת מעשר ראשון ושני אחריה, אף ראשית הגז יהיו מעשר ראשון ושני באים אחריה! אמר לו בתשובה: אין לומר כן, שכבר אמר קרא [הכתוב] בדין ראשית הגז: "ראשית" — אין לך בו אלא נתינת ראשית הגז בלבד.

ועוד הוסיף ושאל בדומה לכך: אי [אם] כדבריך הוא שישנה גזירה שווה בין ראשית הגז לתרומה, מעתה נאמר כי מה תרומה, מיבול החדש של שנה זו על היבול הישן של שנה שעברה — לא מפרישים. אף ראשית הגז מגז חדש של שנה זו על הגז הישן של שנה שעברה — לא נותנים! השיב לו רבא: אין [כן], כך הוא,

והתניא [וכן שנויה ברייתא] בדינו של מי שהיו לו שתי רחלות, גזז את שתיהן והניח את צמר הגיזה אצלו, שלא נתנו לכהן. וחזר בשנה הבאה וגזז אותן ושוב הניח את הגיזה אצלו, שלא נתנה לכהן. וכן עשה שנים ושלשה שנים עד שהצטברה אצלו גיזה מאותן שתי רחלות כגיזתן של חמש רחלות (שהוא השיעור המחייב מתן ראשית הגז) — אין הגיזות מצטרפות לחיוב נתינה לכהן, שכן לא היתה גזיזתן מחמש רחלות אלא משתים בלבד. ונדייק מכאן: הא [הרי] אילו אירע מקרה דומה, שגזז והניח אצלו, ואולם לא היתה זו גיזתן של שתי רחלות אלא של חמש רחלות, ובאופן שגזז שתים מהן בשנה זו ושלוש מהן בשנה האחרת — היו אלה מצטרפות. ו

אולם על כך יש להקשות שכן התניא [הרי שנויה ברייתא אחרת] האומרת שאף באופן זה של גיזת חמש רחלות אין הגיזות מצטרפות, והרי לפנינו סתירה בין ברייתות, אלא שמע מינה [למד מכאן] כי הא [ברייתא זו] האומרת שאין הגיזות מצטרפות, הריהי כשיטת ר' אלעאי, הסבור שיש לגזור גזירה שווה בין ראשית הגז לתרומה, ולכך לדעתו אין מצרפים גיזה ישנה לגיזה חדשה. ואילו הא [ברייתא זו] הריהי כשיטת רבנן [חכמים] שאינם סבורים כר' אילעאי לגזור גזירה שווה בין ראשית הגז לתרומה, ולדעתם בתרומה אמנם אין תורמים משנה זו לשנה אחרת, ואילו בראשית הגז מצטרפות גיזות של שנים שונות.

חזר ושאל עוד, באותו אופן: אי [אם] כדבריך שגוזר ר' אלעאי גזירה שווה בין ראשית הגז לתרומה, מעתה נאמר גם כי מה תרומה, מה שגדל בחיוב (בבעלות ישראל) — חייב, ומה שגדל בפטור (בבעלות הגוי) — הריהו פטור. שכך הוא הדין בישראל שקנה שדה מידי הגוי, והיתה בה תבואה שהחלה לגדול אצל הגוי (בפטור), ונוספה בה תבואה שגדלה אצל הישראלי (בחיוב). מעתה אף בראשית הגז נמי [גם כן] נאמר שהצמר שגדל בחיוב — הריהו חייב, ואילו זה שגדל בפטור — הריהו פטור!

וגבי [ואצל] תרומה מנלן [מנין לנו] שכך הדין? דתניא [שכן שנויה ברייתא]: ישראל שלקח (שקנה) שדה בסוריא מגוי, אם קנה אותה עד שלא (בטרם) הביאה שליש משיעור גידולה — הריהו חייב בתרומות ומעשרות, ואם קנה אותה משהביאה כבר שליש גידולה, ר' עקיבא מחייב בהפרשת תרומות ומעשרות בתוספת (בחלק הנוסף לאחר שנקנה על ידי הישראלי), וחכמים פוטרין.

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כי כך גם כן], גם לגבי ראשית הגז, שלדעת ר' אלעאי הצמר הגדל בפטור הריהו פטור, ואולם התנן [הרי שנינו במשנה] כי הלוקח (הקונה) את גז צאן גוי הריהו פטור מראשית הגז, ונדייק מכאן: הא [הרי] אם קנה את צאנו של הגוי כאשר הרחל עומדת לגזוז — הריהו חייב!