ועוד: ששניהם אינם מצווים בקדושה (בהקדשתם), שאין צורך להקדיש אותם. שהרי הבכור קדושתו היא מרחם אמו, ואת ראשית הגז אין צורך להקדיש, שהרי אין בה כל קדושה (ואילו את מעשר בהמה הריהו מקדיש בהעברה תחת השבט); וכן בשניהם מותרת המכירה, שיכול הכהן למכור את הבכור וכן את ראשית הגז שניתן לו (ואילו מעשר אינו נמכר). ומעתה יש להעדיף את הגזירה השווה שבין ראשית הגז ובכור מהגזירה השווה שבין ראשית הגז ומעשר בהמה, שכן הנך [אלה] הצדדים המשותפים שבין ראשית הגז ובכור הם נפישין [מרובים] מהצדדים המשותפים שבין ראשית הגז ומעשר בהמה!

ומשיבים: בכל זאת עדיפה היא הגזירה שווה שבין ראשית הגז ומעשר בהמה, כי דבר הנוהג בבעל חיים הפשוט (הרגיל, זה שאינו ולד ראשון לאמו), כראשית הגז, מדבר הפשוט כמעשר בהמה, עדיף ליה [לו] ללמוד בגזירה שווה.

א שנינו במשנתנו כי דין ראשית הגז אינו נוהג אלא ברחלים בלבד. ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב חסדא: אתיא [בא, נלמד הדבר] מגזירה שווה של המילים "גיזה" "גיזה", ומפרט את דבריו, כתיב הכא [נאמר כאן, בדין ראשית הגז] "ו ראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד), וכתיב התם [ונאמר שם, בדברי איוב] "ומגז כבשי יתחמם" (איוב לא, יט), מה הגיזה האמורה להלן באיוב, הריהי בכבשים, אף הגיזה האמורה כאן בראשית הגז, הריהי זו שבכבשים.

ושואלים: ונילף [ושנלמד] גזירה שווה של המלים הללו "גיזה" (שבראשית הגז) ו"גיזה" מהנאמר בדין הבכור ("לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך", דברים טו, יט). וכשם שבבכור לא רק גיזתו של הכבש אלא אף גיזתו של השור אסורה, כן יהא במצות ראשית הגז! דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הכתוב "לא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז בכור צאנך" — אין לי מתוך פסוק זה אלא שבכור שור אסור בעבודה ובכור צאן אסור בגיזה,

מנין ליתן האמור של זה בזה, ואת האמור של זה בזה, שבכור השור אסור אף בגיזה ובכור הצאן אסור אף בעבודה? לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "לא תעבוד ולא תגוז", בוי"ו יתירה, שאסורה הגיזה גם בבכור השור. ומעתה נאמר שגם במצות ראשית הגז נכלל אף גיזתו של השור, ולא רק זה של השה בלבד! ומשיבים: אין לומר כן, כיון ש

אמר קרא [הכתוב] במצות ראשית הגז לכהן "תתן לו" — הרי זה מורה שצריכה היא להיות נתינה של ממש לכהן עצמו, באופן שיוכל הכהן ליהנות ממנה במלבושיו, ולא נתינה שאינה מועילה אלא לשקו. ואף גיזת השור אינה ראויה למלבוש אדם, אלא לשק בלבד.

ומקשים: אלא מעתה שטעם הפטור בגיזת השור אינו אלא משום שאין היא ראויה לעשיית בגד לכהן, מעתה הנוצה (שיער) של עזים ליחייב [שתתחייב] בראשית הגז, שהרי אפשר לעשות ממנה בגד! ומשיבים: בעינן [צריכים אנו] בחיוב ראשית הגז דבר הבא מן הצאן על ידי מעשה גיזה, ואילו בנוצה של עיזים ליכא [אין כאן] דבר הבא על ידי מעשה גיזה, שאין הנוצה נגזזת אלא נתלשת.

ושואלים על הסבר זה: מאן [מי] החכם ששמעת ליה [אותו] שאומר האי סברא [סברה זו], שאין מתחייב בראשית הגז אלא דבר הבא על ידי מעשה של גזיזה? הלא ר' יוסי הוא (כמובא בהמשך הדברים), והא מודי [הרי מודה] ר' יוסי במידי דאורחיה [בדבר שדרכו] בהסרה מן הצאן שלא בדרך גזיזה, שאף הוא חייב בראשית הגז. ומעתה, גם נוצה של עיזים, שדרכה בתלישה, תהא חייבת בראשית הגז!

אלא יש לפרש שטעם הדבר שראשית הגז נוהג ברחלות בלבד כדרך שאמר ר' יהושע בן לוי על הכתוב (הנאמר מייד לאחר מצות נתינת ראשית הגז לכהן) "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים" (דברים יח, ה), ולמדים שמן הנאמר "לעמוד לשרת" למדים אנו שתהא הגיזה הניתנת לכהן דווקא דבר הראוי לעשות ממנו לשירות במקדש, כתכלת לבגדי כהונה. הכא נמי [כאן גם כן] בהסבר הטעם מדוע מצות ראשית הגז נוהגת רק ברחלות, שכן רק מהן ניתן להפיק צמר שיהא דבר הראוי לשירות, בבגדי הכהנים. ושואלים: אלא מעתה שלמדנו מכאן מקורה של ההלכה שראשית הגז באה דווקא מן הרחלות, גזירה שווה זו

"גיזה" "גיזה" שהובאה למעלה, למאי אתא [למה היא באה]? ומשיבים: לכדתנא דבי [לכמו ששנה החכם של בית מדרשו] של ר' ישמעאל. דתנא דבי [שכן שנה החכם של בית מדרשו] של ר' ישמעאל: כבשים שצמרן קשה פטורים מראשית הגז, שנאמר "ומגז כבשי יתחמם", שגיזה היא זו שראויה לחמם, ומאחר וגיזת הצמר הקשה אינה מחממת — אין מצות ראשית הגז נוהגת בה.

ב ועוד בדיני ראשית הגז, תני חדא [שנויה ברייתא אחת]: הגוזז את צמרן של העזים או זה ששוטף את הרחלים במים, בלי לגזוז את צמרן, ואולם מתוך שטיפתן של הרחלים נתלש מהן צמר — הצמר היוצא מזה ומזה פטור מראשית הגז. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: הגוזז את העזים — פטור מראשית הגז, ואולם השוטף את הרחלים — הצמר הנתלש אגב שטיפה חייב בראשית הגז! ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה], שכן הא [ברייתא זו] המחייבת את הצמר הנשטף מהרחלים בראשית הגז, הריהי כשיטת רבנן [חכמים], ואילו הא [ברייתא זו] הפוטרת את הצמר הנשטף מראשית הגז הריהי כשיטתו של ר' יוסי.

ומסבירים מה היא מחלוקת זו שבין חכמים ור' יוסי, דתניא [שכן שנויה ברייתא] על הנאמר בדין הלקט "ובקוצרכם את קציר ארצכם... ולקט קצירך לא תלקט" (ויקרא כג, כב), "לקט קצירך" — בא להדגיש שדווקא התבואה הנקצרת היא שנוהג בה דין לקט, ולא נוהג דין לקט בתבואת קיטוף. ור' יוסי אומר: אין לקט אלא הבא מחמת קציר.

והדברים תמוהים, שלכאורה שיטת ר' יוסי היינו [זו] שיטת תנא קמא [התנא הראשון], ומה בא ר' יוסי להשמיענו? ומשיבים: כל המשנה כולה שיטת ר' יוסי היא, והכי קתני [וכך היא שנויה]: "לקט קצירך" — ולא לקט קיטוף, שכן ר' יוסי אומר אין לקט אלא הבא מחמת קציר. ומעתה יש לומר כי כדרך שפטר ר' יוסי לקט הבא על ידי קיטוף, כן הוא פוטר מראשית הגז את הצמר הבא על ידי שטיפה. ואילו חכמים החולקים על ר' יוסי וסוברים שאף בתבואה הנקטפת נוהג דין לקט, הריהם סבורים כמו כן שאף ראשית הגז נוהג בצמר הנשטף. ובביאור שיטת ר' יוסי,

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: מודה ר' יוסי לחכמים במידי דאורחיה [בדבר שדרכו] לאוספו שלא על ידי קצירה אלא בקטיפה, שנוהג בו דין לקט, דתניא [שכן שנויה ברייתא]: על הכתוב "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט", ר' יוסי אומר: מן הכתוב "קציר" — אין לי שחייבת בלקט אלא התבואה הבאה על ידי קציר בלבד, ואולם זה העוקר את תבואתו מנין שאף תבואה זו חייבת בלקט?

לכך תלמוד לומר (מלמדנו הנאמר) "לקצור" — בכל דרך שהוא קוצר. ואף זה התולש את תבואתו מנין שאף תבואה זו חייבת בלקט? לכך תלמוד לומר "בקוצרך" — שבכל אופן אסיפה שכך הוא דרכו, נוהג בו דין לקט.

אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו כן]: מלבנות (ערוגות) בצלים שנמצאות בין הירק, ר' יוסי אומר: מפריש פאה מכל אחד ואחד מהמלבנות הללו. ואילו חכמים אומרים: מניח פאה מאחת המלבנות על הכל.

הרי איפוא שלדעת ר' יוסי חייבים הבצלים בלקט, אף שאין הם נקצרים, כיון שכך הוא דרך אסיפתם. ג עוד שנינו במשנתנו כי דין ראשית הצאן נוהג רק במרובה, והוסיפו והסבירו כמה הוא מרובה? ונחלקו בדבר בית שמאי ובית הלל, שלדעת בית שמאי הכוונה לשתי רחלות ויותר, ולדעת בית הלל הכוונה היא לחמש רחלות ויותר. ושואלים: בשלמא [נניח] לדעת בית שמאי — כיון שמוצאים אנו כי תרתי נמי איקרו [שתי רחלות גם כן נקראו] "צאן", שכן הביאו בית שמאי את הפסוק "יחיה איש עגלת בקר ושתי צאן" (ישעיה ז, כא), יש לחייב בראשית הגז שתי רחלות. אלא לבית הלל, אף שהביאו את הפסוק "חמש צאן עשויות" (שמואל א כה, יח), המלמד שגם חמש רחלות נקראות "צאן", מכל מקום מאי טעמא [מה טעם] אין הם מחייבים אף בשתי רחלות?

אמר רב כהנא בתשובה: שכן אמר קרא [הכתוב] "חמש צאן עשויות", ומשמעות המלה "עשויות" — שחמש צאן עושות שתי מצות, והן: ראשית הגז (שאין מתקיים אלא בחמש רחלות) ומתנות כהונה (המתקיים אף באחת). ומקשים על הסבר זה: אימא [אמור] שהכוונה היא לשתי מצוות אחרות, שהן בכורה ומתנות, ואין מכאן ראיה לראשית הגז!

ומשיבים: אין לומר כן, שהרי לקיום מצות בכורה חדא מי לא מיחייבא [האם רחל אחת אינה מחוייבת], ואין צורך לכך בחמש צאן. ודוחים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], שאתה אומר כי שתי המצוות עליהן רמז הכתוב הן ראשית הגז ומתנות — אף במתנות יש לומר באותו אופן, חדא מי לא מיחייבא [האם רחלה אחת אינה מחוייבת], ולמה הצריך הכתוב בה חמש צאן? אלא אמר רב אשי: כך נדרשת המלה "עשויות" — שמעשות את בעליהן, ואומרות לו: "קום עשה מצוה", שמשעה שיש לאדם חמש צאן, הריהו מחוייב בנתינת הגז מהן. ומכאן למדו בית הלל שאין חיוב ראשית הגז אלא בחמישה צאן.

ד למעלה נדונו שיטות בית שמאי ובית הלל באשר למספר הרחלות שיש בהן חיוב נתינת ראשית הגז, שאלה אומרים בשתי רחלות ואלה אומרים בחמש רחלות. ובענין זה מביאים עוד, תניא דבי [שנויה ברייתא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בר' יוסי שאומר משום [בשם] אביו כי ארבע רחלות נגזזות הן המחייבות במתן ראשית הגז מהן. וראיה לדבר שארבע רחלות נקראות בשם "צאן", שכן נאמר בתשלומים שמשלם אדם הגונב שה וטבחו או מכרו "וארבע צאן תחת השה" (שמות כא, לז).

ובענין מחלוקתם זו של תנאים תניא [שנויה ברייתא], שכך אמר רבי: גם אלמלא (אילו) היה יסוד דבריהן של בית הלל ובית שמאי נלמד מדברי התורה (מן האמור בחמישה חומשי תורה), ויסוד דברי בריבי (כינויו של ר' יוסי) לא היה אלא מן הקבלה (מן הנביאים והכתובים) — גם אז, אנן [אנו] את דברי בריבי שומעין (מקבלים). וכל שכן עתה, שיסוד דבריהם של בית שמאי הינו מדברי קבלה (שכן בית שמאי למדו את שיטתם מן האמור בספר ישעיה, ובית הלל למדו את שיטתם מן האמור בספר שמואל), ואילו יסוד דברי בריבי הוא בדברי תורה (בכתוב שבספר שמות).

ומקשים על דברי רבי: והאמר מר [והרי אמר החכם] כי אין הכרעה של דעה שלישית הבאה לפשר בין שתי דעות חלוקות מכרעת, ואם כן אין לפסוק כדעת ר' יוסי האומר שחיוב ראשית הגז הינו בארבע רחלות, שזו דעה המפשרת בין דעת בית שמאי הסבורה שהחיוב הוא בשתי רחלות, ובין דעת בית הלל הסבורה שהחיוב הוא בחמש רחלות!