בששים סלעים. ותוהים על הסבר זה: ותני תנא [וכי שונה התנא] בדבריו מנה שהוא בן ארבעים סלעים, והרי סתם "מנה" הוא בן עשרים וחמישה סלעים? ומשיבים: אין [כן], גם כך נוהג התנא, והתנן [והרי כך שנינו במשנה]: חמת חדשה (נאד נוזלים העשוי מעור חדש), שעדיין לא הסתיימה מלאכת תפירתה, ואי אפשר לתת בתוכה נוזלים שישתמרו בתוכה. אף על פי שהיא מקבלת (יכולה לקבל ולשמר בתוכה) דבר ים ששיעורם הוא כרמונים, שאין אלה נופלים החוצה מבעד לחלקים הפתוחים שבחמת — מכל מקום הריהי טהורה, שאין היא מקבלת טומאה ככלי, כיון שעדיין לא נגמרה מלאכתה.

ואולם אם כבר תפרה לחמת זו, והעמידה על תיקונה, ולאחר מכן נקרעה — שיעורה להיחשב כדבר שאינו כלי, ולצאת בכך מידי טומאה, הוא כשהקרע במידה כזו שמוציא רמונים הנמצאים בתוך החמת. ר' אליעזר בן יעקב אומר שעל מנת שתיחשב החמת שנקרעה כמי שאינה עוד כלי, צריך שיהא נקב הקריעה כשיעורן של פקעיות (קבוצת חוטים) של שתי, שמשקלן של אלה הוא אחת מארבע (רביעית) של מנה, כשמדובר במנה בן ארבעים סלעים. הרי איפוא שיש בדברי המשנה "מנה" שהוא בן ארבעים סלעים דווקא.

א ועוד שנינו במשנתנו בדין ראשית הגז באשר לשאלה כמה נותן לו לכהן במתנתו — שיהא זה משקל חמש סלעים ביהודה שהן עשר סלעים בגליל. ועוד אמרו שיהא הצמר הניתן לכהן בשיעור זה כשהצמר כבר מלובן (מכובס ומנוקה מלכלוכים שבצמר), ולא כשהוא מלוכלך ("צואי"). ובפירוש הדברים הללו תנא [שנה החכם : כי לא התכוונו לומר בכך שילבננו הבעלים את הצמר, ויתננו לו לכהן בשיעור זה של סלעים. אלא הכוונה היא שיתן הבעלים לכהן צמר בשיעור כזה, שכאשר ילבננו הכהן ואז הצמר יעמוד על שיעור חמש סלעים.

ב ועוד אמרו במשנתנו כי שיעור זה של הצמר הניתן לכהן הריהו כדי השיעור הנדרש לעשות ממנו בגד קטן. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו], שכך הוא שיעור הצמר הניתן לכהן? אמר ר' יהושע בן לוי: שכן אמר קרא [הכתוב] בתחילה במצות נתינת ראשית הגז "וראשית גז צאנך תתן לו" (דברים יח, ד), ומיד לאחר מכן נאמר "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים". ולמדים אנו מן המלים "לעמוד לשרת" — שתהא הנתינה כדי עשיית דבר שהוא ראוי לשירות, מאי ניהו [מה הוא] דבר זה? אבנט שבבגדי כהונה, שכדי לעשותו נדרש צמר בשיעור חמש סלעים.

ומקשים: מנין לנו שדי בנתינת צמר בשיעור לעשיית אבנט, ואולי אימא [אמור] שהכוונה היא לצמר שיש בו לעשיית מעיל שבבגדי כהונה, שהוא שיעור הרבה יותר גדול! ומשיבים: כלל הוא שיש לאחוז בדרשת הכתובים לענין המועט יותר, שכן אם תפשת (לקחת) ללמוד את המרובה, שיהא זה שיעור גדול ביותר — לא תפשת (לקחת לקיחה גמורה), שכן אפשר לשאול שמא הכוונה דווקא לשיעור המועט יותר. ואולם כאשר תפשת (לקחת) ללמוד לענין המועט — אכן תפשת (לקחת) בכך. שהרי ברור לכל הוא שהתקיימה המצוה גם בשיעור זה (ששיעור זה הוא בכלל השיעור הגדול יותר).

ושואלים באופן אחר: מנין לנו שהכוונה לצמר שיש בו שיעור לעשיית אבנט שבבגדי כהנים, ואימא [ושמא תאמר] שהכוונה לצמר בשיעור קטן יותר מזה שעושים ממנו אבנט, שהוא כדי לעשות כיפה של צמר הניתנת בראש הכהן הגדול! דתניא [שכן שנויה ברייתא]: כיפה של צמר היתה מונחת בראש הכהן הגדול, ועליה היה הציץ נתון, שנוהגים כן בהנחת הציץ כדי לקיים מה שנאמר בציץ: "ושמת אותו על פתיל תכלת" (שמות כח, לז)!

ומשיבים: אין לומר כן, כי אמר קרא [הכתוב]: בענין נתינת ראשית הגז לכהן "כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים", ולמדים אנו מן הכתוב "הוא ובניו" — שתהא זו נתינה לצורך עשיית דבר שירות במקדש, בדבר השוה לאהרן ולבניו, הן לכהן הגדול ("אהרן") והן לכהן הדיוט ("ולבניו"), והוא האבנט. מה שאין כן כיפה זו של צמר שנוהגת בכהן גדול בלבד.

ומקשים: והרי האבנט נמי לא שוי [גם כן אינו שווה] לכל הכהנים, לכהן גדול ולכהן הדיוט. שאכן הניחא [זה נוח] לשיטתו של מאן דאמר [מי שאומר] כי אבנטו של כהן גדול בעבודת יום הכיפורים (שהיה של פשתן ולא של צמר) לא זהו כאבנטו של כהן הדיוט וכהן גדול (בשאר ימות השנה) שהיה משל כלאיים, צמר ופשתים. ואולם בכל ימות השנה שווים היו כל הכהנים ובכללם הכהן הגדול, באבנט — שפיר [יפה] נדרש הכתוב בנתינת צמר ראשית הגז שתהא זו לדבר העשוי לכל הכהנים, שהוא אבנט זה.

אלא לשיטתו של מאן דאמר [מי שאומר] כי אבנטו של הכהן הגדול ביום הכיפורים (שהיה עשוי פשתים) זהו אבנטו של כהן הדיוט שאף הוא עשוי פשתים. ואילו האבנט שיש בו צמר (ופשתים) הוא אבנטו של הכהן הגדול כל ימות השנה, מאי איכא למימר [מה יש לומר], שהרי צמר בשיעור עשיית אבנט, אינו משמש לדבר שהוא שווה לכל הכהנים? ומשיבים: אכן כן, ואולם מכל מקום שם אבנט בעולם (ככלל) הריהו נוהג הן אצל הכהן הגדול ("אהרן"), והן אצל כלל הכהנים ("ובניו"). מה שאין כן בכיפה של צמר שאינה נוהגת אלא בכהן הגדול בלבד, ולכך עדיף הוא הלימוד כפי שהצענו, שיהא שיעור הנתינה כדי עשיית אבנט.

ג עוד שנינו במשנתנו שאם לא הספיק ליתנו את ראשית גיזת צאנו לכהן עד שצבעו, הריהו פטור מליתנו עוד. ואם לבנו ולא צבעו, הריהו חייב. והקונה את גיזת צאנו של הגוי פטור מנתינת ראשית הגז. ובענין זה של הקונה גיזת צאנו של הגוי מביאים, איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בדינו של זה שיש לו חמש רחלות, ואולם לאחר שגזז אחת, עמד ומכר את הראשונה שנגזזה, וכן עשה בשאר כבשותיו, כך שלבסוף היו בידיו גיזותיהן של חמש כבשות, ואולם אין לו את הכבשות עצמן. רב חסדא אמר שהריהו חייב בנתינת ראשית הגז, ואילו ר' נתן בר הושעיא אמר שהריהו פטור מן הנתינה.

ומסבירים את דעותיהם: רב חסדא אמר שהריהו חייב — דהא [שהרי] גזז חמש כבשות, ובשעה שנגזזו כל אחת מהכבשות הללו היתה זו כבשה שלו, והרי זה איפוא בכלל "גז צאנך". ואילו ר' נתן בר הושעיא אמר שהריהו פטור — כי בעידנא דקא מלא שיעורא [בזמן שמתמלא השיעור הראוי] לחיוב נתינת ראשית הגז, שהוא גיזת חמש רחלות, בעינן [צריכים אנו] שיהיו הרחלות בגדר "צאנך", ששייכות לו. ובמקרה זה ליכא [אין כאן] קיומו של תנאי זה.

ומקשים על דברי ר' נתן בר הושעיא: תנן [שנינו במשנתנו] שהלוקח (הקונה) את גז צאנו של גוי, פטור מראשית הגז, שכן הצאן בשעה שנגזז לא היה שייך לו. ונדייק: הא [הרי נלמד מכאן שאם קנה מידי הגוי את צאנו לגזוז, שהקנה לו הגוי את גוף הצאן עד לאחר שיגזזו — הקונה חייב בנתינת ראשית הגז, שהרי זה בכלל "צאנך". ואולם על כך יש להקשות לשיטת ר' נתן בר הושעיא: אמאי [מדוע] הוא חייב באופן מכירה זה, והרי כל חד וחד בתר [אחת ואחת מן הכבשות, לאחר] הגיזה הריהי נפקא [יוצאת] לה מרשותיה [מרשותו], ושבה לרשות המוכר הגוי, ומעתה לאחר שסיים לגזוז את חמש הכבשות, לא היו לו כבשות, ואין מתקיים בכך "צאנך"!

תרגמא [הסביר] רב חסדא אליבא [לפי שיטתו] של ר' נתן בר הושעיא: מדובר כגון שהגוי הקנן לו לישראלי את הכבשים הללו לפרק זמן של כל שלשים יום של עת הגזיזה, והריהן שלו אף לאחר שנגזזו, ולכך הריהו חייב בנתינת ראשית הגז, שכן התקיים התנאי של "צאנך".

ד עוד שנינו במשנתנו שהלוקח גז צאנו של חבירו, אם שייר המוכר לעצמו מעט מצאנו — המוכר חייב לתת את ראשית הגז מחלקו על כל הגיזה. ואם לא שייר המוכר מן הגיזה לעצמו — הקונה חייב לתת את ראשית הגז. ודנים בענין זה: מאן [מיהו] התנא הסבור דהיכא דאיכא שיורא גבי [שבמקום שיש שיור אצל] המוכר, בענין המתנות בתר [אחר] המוכר אזלינן [אנו הולכים] ולא אחר הלוקח?

אמר רב חסדא: שיטת ר' יהודה היא, דתנן [שכן שנינו במשנה] בדינו של המוכר את שדה תבואתו, והיו אף קלחי אילן בתוך שדהו (שמכר את העצים בלבד, על מנת שהקונה יוכל לעקור אותם ולטעת אותם בתוך שדהו, והיו העצים הללו טעונים בפירות) — הקונה נותן פאה לכל אחד ואחד מן העצים שקנה. שכיון שאין הקרקע שלו, אין העצים מצטרפים לנתינת פאה אחת.

אמר ר' יהודה: אימתי נותן הקונה פאה? בזמן שלא שייר בעל השדה עצים לעצמו, אבל אם שייר בעל השדה עצים לעצמו — בעל השדה נותן פאה על הכל, על כל העצים שהיו שם. הרי ששיטת ר' יהודה היא שבמקום ששייר המוכר לעצמו, הולכים אחריו לענין חיוב הנתינה, וכן הוא בדין ראשית הגז.

אמר ליה [לו] רבא לרב חסדא: והא מר [והרי אדוני] הוא זה שאמר בהסבר דעתו של ר' יהודה: ודין זה שהפאה שנותן בעל השדה פוטרת את כל העצים הוא רק כשהתחיל בעל השדה לקצור (ללקט) את הפירות קודם שמכר את העצים, שכיון שכבר חל עליו חיוב נתינת הפאה, הריהו נותן פאה מהעצים ששייר לעצמו על כל העצים שבשדה. ואולם אם בעל השדה לא התחיל ללקט פירות קודם המכירה — אף ששייר לעצמו מן העצים, חייב הקונה לתת פאה מהעצים שקנה. והרי זה איפוא שלא כדין ראשית הגז, שאין החיוב חל אלא לאחר שכבר מכר המוכר את צאנו!

וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר כי כך גם כן] במשנתנו מדובר והוא שהתחיל לגזוז — אין לומר כן, כי בשלמא התם [נניח שם, בפאה] "ובקצרכם את קציר ארצכם" (ויקרא יט, ט) כתיב [נאמר], והרי זה לומר כי מעידנא דאתחיל [מזמן שהתחיל] לקצור מיחייב בכולה [מתחייב בכל] השדה, אלא הכא [כאן, בדין ראשית הגז] מעידנא דאתחיל למיגז, לא מיחייב בכוליה עדריה [מזמן שהתחיל לגזוז, אינו מתחייב בכל עדרו]!

אלא אמר רבא: דברי משנתנו הריהם כשיטת האי תנא [תנא זה] הוא, דתנן [שכן שנינו במשנה במסכתנו בפרק הקודם] לענין מתנות כהונה, שאם אמר לו הקונה למוכר "מכור לי בני מעיה של פרה זו", והיה בהן בתוך המעיים מתנות כהונה (הקיבה) — הקונה נותנן לכהן, ואין הוא מנכה (מפחית) לו למוכר בשל כך מן הדמים שהתחייב לשלם על בני המעיים שקנה. ואולם אם לקח (קנה) ממנו את בני המעיים במשקל — הרי הוא אמנם נותנן לכהן, ואולם מנכה לו מן הדמים,