בניהו בן יהוידע — זה סנהדרין, שכן הוא היה ראש הסנהדרין, "ואביתר" האמור בכתוב זה — הרי אלו אורים ותומים, שכן אביתר בן אחימלך הכהן היה ממונה על השאלה באורים ותומים (עיין שמואל א כג, ט).

וכן הוא אומר באשר לתפקידו של בניהו בן יהוידע כראש הסנהדרין: "ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי" (יעויין שמואל ב' כ, כג). ולמה נקרא שמם של הסנהדרין "כרתי" ו"פלתי"? "כרתי" נקראו — לפי שכורתים דבריהם ומחליטים החלטות פסוקות, ו"פלתי" — שמופלאים בדבריהם ובחכמתם. וראש הכרתי והפלתי הריהו ראש הסנהדרין. והרי לפי סדר הפסוק, קודם יועצים באחיתופל ונמלכים בסנהדרין ושואלים באורים ותומים, ורק אחר כך "שר צבא למלך יואב" — שלו ניתנו הפקודות לעמוד בראש צבא המלחמה.

אמר רב יצחק בר אדא, ואמרי לה [ויש אומרים] שאמר זאת רב יצחק בריה [בנו] של רב אידי: מאי קרא [מהו הכתוב] ממנו ניתן ללמוד על כך שכינורו של דוד היה מעירו עם שחר — "עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר" (תהלים נז, ט), המתפרש: עורה כבודי, שכבר התעורר הנבל המנגן, ומעתה צריך אני לעסוק בתורה עד השחר.

ר' זירא אמר פתרון אחר לשאלה שהתעוררה בענין קביעת זמן חצות: משה לעולם הוה ידע [היה יודע] את שעת חצות, ודוד נמי הוה ידע [גם כן היה יודע].

ושואלים: וכיון שדוד הוה ידע [היה יודע], כנור למה ליה [לו]? ומשיבים: הכנור שימש אותו כדי לאתעורי משנתיה [להתעורר משנתו].

וכן גם במשה, שאם תאמר: וכיון שמשה הוה ידע [היה יודע], למה ליה למימר [לו לומר] בלשון "כחצות", ולא אמר "בחצות"? — טעם הדבר, משה קסבר [היה סבור]: שמא יטעו אצטגניני פרעה, ויחשבו את שעת חצות הלילה מוקדם יותר, ומשום שלא תגיע הפורענות יאמרו "משה בדאי הוא". ונקט משה בכלל שאמר מר [החכם]: למד לשונך לומר "איני יודע", שמא תתבדה ותאחז.

רב אשי אמר: קושיה זו מיסודה אינה, כי משה רבינו בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארבסר הוה קאי [בחצות הלילה של שלשה עשר אור לארבעה עשר, היה עומד] כשאמר דברי נבואה זו, והכי קאמר [וכך אמר] משה לישראל, אמר הקדוש ברוך הוא: למחר כחצות הלילה כי האידנא [כמו שעה זו] בשעת חצות אני יוצא בתוך מצרים, ונמצא כי "כחצות" אין משמעו בערך בחצות, אלא השוואה — בשעת חצות כזו.

א ועוד בענין דמותו של דוד המלך. נאמר: "לדוד, שמרה נפשי כי חסיד אני" (תהלים פו, א–ב). ודנים לוי ור' יצחק בפירושו של פירוש זה, במה התבטאה במיוחד חסידותו של דוד כאדם העושה דברים יותר ממה שמוטלת עליו חובתו. חד [אחד מהם] אמר: דברי דוד על חסידותו מוסבים על השכמתו בעוד לילה לתפילה, וכך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, וכי לא חסיד אני? שהרי כל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות, ואילו אני, אף שאני מלך כמותם "חצות לילה אקום להודות לך" (תהלים קיט, סב).

ואידך [והחכם האחר], אמר, כך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, וכי לא חסיד אני? שהרי כל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואילו אני נוהג כחכם המורה הוראות לעם, שהיו באות אלי נשים בשאלות טומאה וטהרה, והיו ידי מלוכלכות בדם אשה לדעת אם הוא דם טמא ונדה היא, או לא, ובשפיר, שהוא נפל בדרגה מסויימת של היווצרותו, כשעדיין אינו ברור אם הוא נחשב לוולד, ובשליא, "לבוש" העור שהוולד נולד בו, ושלעתים אשה מפלת שליא בלי קשר נראה לעין עם ולד. וכל זה היה נעשה על מנת להגדיר את מעמדה של האשה, אם טמאה היא אם לאו (ועיין ויקרא טו, יט–ל בענין הדם. ובויקרא יב, א–ח לענין שפיר ושליא). וכל זאת עשיתי כדי לטהר אשה לבעלה, שאם מטהר החכם, לאחר העיון בדם בשפיר ובשליא, את האשה, מותרת היא לשהות עם בעלה, ועל ידי כך מוסיף אהבה וחיבה ואף מרבה ומוסיף נפשות בישראל (הריא"ף). ולא עוד, לא רק שהייתי משפיל את עצמי לעסוק בדבר שנראה לכאורה כאינו הולם את כבוד המלך, אלא כל מה שאני עושה, אני נמלך במפיבשת רבי, הוא מפיבושת בן יהונתן בן שאול המלך, ואומר לו: "מפיבשת רבי, יפה דנתי? יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טהרתי? יפה טמאתי?", ולא בושתי. ובשל ויתור זה על כבודו ראוי אני להקרא "חסיד".

ואמר רב יהושע בריה [בנו] של רב אידי: מאי קרא [מהו הכתוב] המרמז על כך — "ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש" (תהלים קיט, מו) שיש בו רמז כפול, הן לעיסוקו של דוד בתורה שלא כמנהג מלכי מזרח ומערב, ואף לגבי הפרט השני — שהרי היה מפיבושת בן מלכים, ולא בוש דוד לומר דברי תורה בפניו, אף כי יתכן שיטעה בהם ויצטרך מפיבושת לתקן שגגתו, ועל כך

תנא [שנינו] בתוספתא ממסורת התנאים: לא "מפיבשת" שמו, אלא "איש בשת" שמו האמיתי, ולמה נקרא שמו מפיבשת? — שהיה מבייש פני דוד בהלכה, שבדרשה זו מתפרשת "מפיבושת" כקיצור של "בושת פנים" ולפיכך שלא בוש דוד להודות על טעותו זכה דוד ויצא ממנו כלאב, שמסורת היא שהיה חכם ביותר,

וכן גם אמר ר' יוחנן: לא "כלאב" שמו אלא "דניאל" שמו (כדרך שאמנם כתוב שמו ברשימה אחרת של יחס בני דוד), ולמה נקרא שמו "כלאב" — שהיה מכלים פני מפיבשת בהלכה, כלומר, כל אב מכלים את האב—הרב.

ועליו על בן חכם זה אמר שלמה בספר חכמתו "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני" (משלי כג, טו), שדוד נהנה לראות שבנו גדול בתורה עד שיוכל להשיב דבר למפיבושת, וכן הוא אומר עליו: "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי דבר" (משלי כז, יא).

ב על דברי דוד "שמרה נפשי כי חסיד אני" תוהים: ודוד מי קרי לנפשיה [האם קרא לעצמו] "חסיד"? והרי דוד לא היה בטוח כל עיקר אם אמנם חסיד הוא, שכן הכתיב [הרי נאמר] "לולא האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים" (תהלים כז, יג) ועל המלה "לולא" מצויות נקודות, שמשמען הוא שיש פקפוק ואי ודאות מסויימת במלה זו (עיין באבות דר' נתן, פרק לד) וכך מביאים בתוספתא, תנא משמיה [שנוי משמו] של ר' יוסי: למה נקוד — כאילו יש ספק — על המילה "לולא"? — כך אמר, התכוון לומר, דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אמנם מובטח אני בך שאתה משלם שכר טוב לצדיקים לעתיד לבוא, שיהא טוב ה' בארץ החיים הנצחיים, אבל עדיין קיים ספק אותו מביע דוד ב"לולא", והוא ספיקו האישי של דוד: איני יודע אם יש לי חלק ביניהם אם לאו [לא], כלומר, אם "טוב ה' בארץ חיים" נכון גם לו (זהב שבה). על כל פנים, לענייננו נראה שדוד לא היה בטוח שחסיד הוא, שהרי הוא מפקפק אם יש לו חלק במתן שכרם של צדיקים, ואיך אם כן הגדיר את עצמו כ"חסיד"?!

ומשיבים: אין חשש זה מוכיח, כי אכן ידע דוד המלך שחסיד הוא, אלא חשש לחלקו לעולם הבא שמא יגרום לו בעתיד החטא ויפסידו. ומביאים ראיות, כי יש מקום לחוש שיגרום החטא ולא תתקיים הבטחה טובה במלואה.

וכפי שאמר ר' יעקב בר אידי, שהיה רמי [משליך, מראה סתירה בין שני פסוקים]; כתיב [נאמר] שאמר ה' ליעקב בחזון הסולם: "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך" (בראשית כח, טו), וכאשר חזר יעקב לארצו ושמע שעשו הולך לקראתו, כתיב [נאמר]: "ויירא יעקב מאד ויצר לו "וגו' (בראשית לב, ח), ומדוע לא סמך יעקב על הבטחת ה'? אלא מתוך שחשש אמר לעצמו: שמא יגרום החטא, שאולי יחטא אחר כך, ולא תתקיים בו הבטחת השמירה.

ולעתים גם קורה שהחטא גורם, כדתניא [כפי ששנינו בברייתא] בפירוש הכפילות בפסוק בשירת הים "עד יעבר עמך ה', עד יעבר עם זו קנית, תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה'"(שמות טו, טז–יז),

ודרשו: "עד יעבר עמך ה'" — זו ביאה ראשונה של העם לארץ ישראל בימי יהושע, "עד יעבר עם זו קנית" — זו ביאה שניה לארץ לאחר גלות בבל. ומאחר שהושוו בפסוק שתי ביאות אלו לארץ ישראל, מכאן אמרו חכמים: ראוים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא הסופר כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון. ומשום מה לא נעשו אז נסים כאלה — אלא שגרם החטא.

ג מכאן שבים לדון בפירוש משנתנו. שנינו במשנה שחכמים אומרים שזמן קריאת שמע של ערבית הוא עד חצות הלילה. ושואלים: חכמים כמאן סבירא להו [כשיטת מי הם סבורים] בפירוש המלה "ובשכבך" שבתורה, אי [אם] כשיטת ר' אליעזר סבירא להו [סבורים הם] ש"ובשכבך" פירושו הזמן שבו הולכים אנשים לישון כרגיל — אם כן לימרו [שיאמרו] כר' אליעזר גם בפסק ההלכה, שזמנה הוא עד סוף האשמורה הראשונה.