א איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: נסכים הבאים וקרבים על המזבח בפני עצמן, ולא עם הקרבן, האם טעונין שירה של הלויים בשעת הניסוך או אין טעונין שירה? וצדדי השאלה: כיון שאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: מנין שאין אומרים שירה אלא על היין — אמרינן [אומרים אנו] שירה עליהם, או דלמא [שמא]: על אכילה ושתיה של מזבח כלומר, זבח ונסכים — אמרינן [אומרים אנו] שירה, על שתייה לחודה לא אמרינן [אין אנו אומרים]?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו, ר' יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וכו' אמרו כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה ומוצאי שבת היה (יום ראשון) וכו' והיו לויים עומדים על דוכנן ואומרים שירה.

ויש לשאול: האי [אותה] שירה ששרו אז מאי עבידתיה [מה מעשיה, מה עניינה]? אילימא [אם תאמר] שהיתה זו שירה של עולת חובה, קרבן התמיד — מי הוה [האם היה להם כבש להקרבה]? הלא בשבעה עשר בתמוז בטל התמיד! ואלא תאמר שהיתה זו עולת נדבה — והא תני [והרי שנה] רב מרי בריה [בנו] של רב כהנא דלא צריכא [שעולת נדבה אינה צריכה] שירה, כפי שהבאנו בעמוד הקודם! אלא לאו [האם לא] היתה זו שירה על נסכין שבאו בפני עצמם, ומכאן שאומרים עליהם שירה.

אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] רב אשי: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור כן], שהיתה זו שירה על הקרבן? הלא שירה דיומיה [של אותו יום] שחרב המקדש, שהיה יום ראשון בשבוע, היא "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד, א), ושיר זה היו צריכים לשיר על המזבח. ואילו הפסוק ששרו "וישב עליהם את אונם" (שם צד, כג) — בשירה דארבעה בשבא [של רביעי בשבת] הוא! אלא אילייא בעלמא הוא דנפל להו בפומייהו [קינה בלבד הוא שנפלה להם בפיהם], ולא היתה זו שירה על קרבן, ואין להוכיח מכאן.

ומקשים: והא [והרי] "עומדים על דוכנן" קתני [הוא שונה] בברייתא זו, כלומר, המקום בו היו אומרים שירה על הקרבן! ומשיבים: יש להסביר זאת כדברי ריש לקיש, שאומר ריש לקיש: אומר הלוי שירה בתורת רשות, שלא על הקרבן. ושואלים: אי הכי [אם כך], כיון שיכול להגיד שירה שלא על הקרבן, בנסכים הבאים בפני עצמם נמי לימא [גם כן שיאמר] שירה, ונפתור כך את שאלת הגמרא! ומשיבים: אם יעשו כן נפיק מיניה חורבא [תצא מזה תקלה], שיבואו להקל בשירה של נסכים הבאים עם הקרבן, שיסברו שגם היא אינה אלא רשות.

ב ודנים גופא [לגופו] של מה שהזכרנו, ר' יוסי אומר: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה (השנה הראשונה לאחר השמיטה) וכו'.

ושואלים: שנחרב הבית בראשונה, במוצאי שביעית מי משכחת לה [האם מוצא אתה אותה]? והכתיב [והרי נאמר]: "בעשרים וחמש שנה לגלותנו, בראש השנה בעשור לחדש, בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר וכו' היתה עלי יד ה' "(יחזקאל מ, א). ויש לברר: איזו היא שנה שראש השנה שלה הוא בעשור לחדש? הוי אומר: זה שנת היובל, המתחילה ביום הכיפורים.

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] כי בחד [בראשון] בשבוע, בשנה הראשונה למחזור שנות השמיטה, חרוב [נחרב] הבית — לא ייתכן ששנת היובל היתה השנה הארבע עשרה לחורבן, כפי שהנביא מתאר בפסוק זה, שהרי אם נמנה מחד [מראשון] בשבוע לחד [לראשון] בשבוע שאחריו — תמני [שמונה] שנים הם (כולל שנת החורבן עצמה), ועד לחד בשבוע אחרינא [לראשון בשבוע הבא], כלומר, לשנת היובל, הבאה לאחר שנת שמיטה (השנה הארבעים ותשע) — בסך הכל חמש עשרה שנים הוויין [הן], ולא ארבע עשרה!

אמר רבינא, כוונת הנביא היא: בארבע עשרה שנה אחר שנה שהוכתה העיר, כלומר, שנת החורבן עצמה (שהיתה השנה השלושים ושש למנין שנות אותו יובל) אינה נמנית במנין ארבע עשרה השנים.

ומקשים: אי הכי [אם כך], ששנת היובל היתה ארבע עשרה שנה לאחר שנת החורבן, מה שנאמר בפסוק זה "בעשרים וחמש שנה לגלותנו" אינו מדוייק, שהרי עשרים ושש הויין [הן]! שהרי אמר מר [החכם] בברייתא: גלו בשנת שבע לנבוכדנצר, גלו בשמונה לשלטונו,

גלו בשמונה עשרה, גלו בתשע עשרה.

ומעתה, כשאתה מחשב משב [משבע] שנים לנבוכדנצר, שאז החלה הגלות, ועד תמני סרי [שנת שמונה עשרה], שאז חרב הבית — חד סרי [אחת עשרה שנה] הן, בלא שנת החורבן עצמה, ועוד חמש עשרה שנה, משנת החורבן עצמה עד שנת היובל — עשרים ושית הויא [עשרים ושש שנים הן], ולא עשרים וחמש!

ומשיבים, אמר לך [יכול היה לומר לך] רבינא: ולדידך מי ניחא [ולשיטתך, ששנת החורבן היתה מכלל ארבע עשרה השנים שעד היובל, האם נוח הדבר]? מכדי [הרי] גלו נמי [גם כן] בתשע עשרה שנה, ואז היה החורבן, כפי פשט הכתובים, ואם כן, כשאנו מונים משב ועד תשסרי [משבע ועד תשע עשרה] — תרתי סרי [שתים עשרה שנה] הן, ועוד ארבע סרי [עשרה] שנה, אם כן עשרים ושית הויין [עשרים ושש הן]! אלא מאי אית לך למימר [מה יש לך לומר] כדי לפרש את הדבר לשיטתך? שחשבון "עשרים וחמש שנה לגלותנו" הוא לבר משתא [חוץ מן השנה] שגלו בה, כלומר, השנה השביעית, ויש אחת עשרה שנה עד החורבן שבשנת תשע עשרה (בלא שנת החורבן עצמה), לדידי נמי לבר משתא [לשיטתי, שמונים ארבע עשרה שנה לאחר שנת החורבן, גם כן יש לפרש שחשבון עשרים וחמש השנים הוא חוץ מהשנה] שגלו בה, והוא כולל אחת עשרה שנה משבע עד שמונה עשרה (שנת החורבן) ועוד ארבע עשרה שנה, הרי עשרים וחמש.

ומתקשים: מכל מקום שנת תשסרי [תשע עשרה] לדעת רבינא קשיא [קשה], שהרי כפי פשט הכתובים, באותה שנה אירע החורבן, וכך לא תיתכן שנת היובל בשנת העשרים וחמש לגלותנו, כלומר בשנה השביעית. שהרי גם אם אין מונים את שנת הגלות עצמה, וגם לא את שנת החורבן — יש אחת עשרה שנה בין השביעית לתשע עשרה, ועוד חמש עשרה שנה (כולל שנת החורבן עצמה) — הרי עשרים ושש!

ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] ששלש גליות שונות הוי [היו]? לא כך הכוונה, אלא שתי גלויות היו: גלו בשבע לכיבוש כלומר, לנצחון נבוכדנצר על יהויקים, שהיא שנת שמונה לנבוכד נצר, וכן גלו לאחר אחת עשרה שנה, בשמונה עשרה לכיבוש יהויקים, שהיא תשע עשרה לנבוכד נצר. ולאחר החורבן (שהוא בשנת שמונה עשרה) ועד ליובל — עברו עוד ארבע עשרה שנים, ובסך הכל עשרים וחמש שנים.

דאמר מר [שאמר החכם]: שנה ראשונה של מלכותו כיבש נבוכדנצר את העיר נינוה, בירת אשור,