סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 

פירוש שטיינזלץ

מלתא אגב אורחיה קמשמע לן [דבר נוסף בדרך אגב משמיע לנו], כדברי רב יהודה אמר רב, שאמר רב יהודה אמר רב: אסור לאדם שיאמר "כמה נאה גוי זה", כפי שדרשו חכמים את הכתוב "ולא תחנם" (דברים ז, ב) שאסור להזכיר חן שיש בגוי.

ושואלים: אם רק מטעם זה, וליתני [ושישנה] במשנה: "את הנאה שבישראל ואת הכעור שבגוים"! ומשיבים: אין בכך קושי, מפני שהתנא בחד אומה קמיירי [באומה אחת מדבר] בדרך כלל, באותה קבוצת אנשים, בתרי אומה לא מיירי [בשתי אומות אינו מדבר].

ושואלים: ולא, והאם אינו עוסק בשתי קבוצות אנשים שונות? והא קתני [והרי הוא שונה] במשנתנו: אחד שאנס ופיתה את הגדולה שבכהונה ואת הקטנה שבישראל נותן חמישים סלע! ומשיבים: התם חד אומה הוא [שם אומה אחת היא], אלא מקדיש הוא דקדישי כהנים טפי [מקודשים הם הכהנים יותר].

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר למשנתנו, גם לדעת ר' מאיר, הסבור שהגוי גם כן נערך: איידי דקא בעי למתני סיפא [מתוך שרצה לשנות בסוף המשנה] את דין המקדיש שדה אחוזה, שבישראל הוא דמשכחת לה [שאתה מוצא אותה], בגוי לא משכחת לה [אין אתה מוצא אותה], דלאו [מפני שלא] בני אחוזה בארץ ישראל נינהו [הם], משום הכי קתני לה [משום כך הוא שונה אותה] כולה בישראל.

א משנה מה ששנינו במשנה הקודמת שיש בדין שדה אחוזה להקל ולהחמיר. כיצד? אחד המקדיש שדה אחוזה (נחלת אבותיו) בחולת המחוז, ששם הקרקע גרועה וזולה, ואחד המקדיש בפרדיסות של סבסטי, שהיו מעולים ביותר, נותן בפדיונה לפי החשבון האמור בתורה של זרע חומר שעורים (שטח הראוי לזריעת כור שעורים) בחמשים שקל כסף (ויקרא כז, טז), ואילו במקדיש שדה מקנה (שדה שקנה מאדם אחר), והוא בא לפדותו — נותן את שוויו של השדה, לפי מספר השנים שנותרו עד היובל.

ר' אליעזר אומר: אחד שדה מקנה ואחד שדה אחוזה נותן בפדיונם זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף, ומה בין שדה אחוזה לשדה מקנה? שבשדה אחוזה הוא נותן (מוסיף) חומש להקדש, כאשר הוא עצמו פודה אותה (ויקרא כז, יט), ואלו בשדה מקנה, כאשר המקדיש רוצה לפדות, אינו נותן חומש.

ב גמרא אמר רב הונא: הקדיש שדה אחוזה מליאה אילנות, כשהוא פודןפודה את האילנות בשווין, וחוזר ופודה את הקרקע לפי המחיר של בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ומעירים: אלמא קסבר [מכאן שסבור] רב הונא: אדם שמקדישבעין יפה (נדיבה) הוא מקדיש, ולכן הקדיש כל דבר בפני עצמו, כדי לפדותו לחוד.

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממשנתנו: אחד המקדיש בחולת המחוז ואחד המקדיש בפרדיסות סבסטי, נותן בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף, משמע שגם בפרדיסות אינו נותן יותר, למרות שיש שם עצים! אמר ליה [לו] רב הונא לרב נחמן: בקרקע ראויה לפרדיסות קאמינא [אומר אני] שמדובר במשנה, ולא בפרדס נטוע.

עוד איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא מברייתא: בפרשת המקדיש שדה אחוזה הוזכר דוקא בית זרע, כלומר, שדה תבואה, שזורעים אותה, שנאמר: "ואם משדה אחוזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו זרע חמר שערים בחמישים שקל כסף" (ויקרא כז, טז) — אין לי אלא בית זרע, ואולם שדה גפנים, ושדה קנים, ושדה אילנות, מנין שפודה לפי חשבון זה?

תלמוד לומר:שדה" ("ואם משדה אחוזתו יקדיש", שם) מכל מקום, שעל כל שדה נותן סכום זה, בין שזורעים אותה ובין שיש בה אילנות! אמר ליה [לו] רב הונא: הכא נמי [כאן גם כן] יש לפרש שפודה את האילנות וחוזר ופודה את הקרקע לפי החשבון.

עוד איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו בברייתא: ד הקדיש שלשה אילנות הנטועים בצפיפות של מטע עשרה אילנות לשטח של בית סאההרי זה הקדיש גם את הקרקע ואת האילנות הקטנים שביניהם, מפני שפיזור זה ראוי לשדה אילנות, ולכן ברור שדעתו היתה לאילנות ולקרקע שהם גדלים בה, וכשהוא פודהפודה לפי חשבון בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

היו האילנות שהקדיש צפופים פחות מיכן, או יתר על כן, או שהקדישן בזה אחר זההרי זה לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות שביניהם, אלא רק אותם.

ולא עוד, לא רק במקרה שהקדיש את האילנות בלבד הריהם נפדים לעצמם, אלא אפילו הקדיש אילנותיו ואחר כך הקדיש בפירוש גם את הקרקע, כשהוא פודהפודה תחילה את האילנות בשוויהן, וחוזר ופודה את הקרקע לפי חשבון של בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף. ומשמע שבדין הראשון, כשהוקדשו האילנות יחד עם הקרקע שביניהם, הריהם נפדים יחד לפי חשבון בית זרע שעורים בחמישים שקל, שלא כדברי רב הונא!

וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי [כאן גם כן] מדובר שפודה את האילנות בשוויים וחוזר ופודה קרקע לפי חשבון בית זרע שעורים בחמישים שקל, הא מדסיפא [הלא ממה שבסוף] נאמר שפודה וחוזר ופודה, מכלל הדברים אתה למד דרישא לא [שבראש, בדין הראשון, אין עושים כך], אלא פודים הכל יחד!

אלא כך צריך לדחות קושיה זו: הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? כשיטת ר' שמעון היא, שאמר: מקדיש בעין רעה (כמה שפחות) הוא מקדיש, ולכן כשהקדיש שלושה אילנות עם הקרקע שביניהם — הקדישם על דעת שייפדו אגב הקרקע, ולא בנפרד. ואילו רב הונא האומר שפודה אותם בפני עצמם, הולך כשיטת חכמים, שהמקדיש בעין יפה מקדיש. ומנין שלדעת ר' שמעון, המקדיש בעין רעה מקדיש? דתניא [ששנויה ברייתא]: המקדיש את השדההקדיש את כולה, כל מה שמצוי בה באופן קבוע, גם מה שאינו נמכר בדרך כלל עם השדה, כגון בור וגת, וכן חרוב המורכב וסדן השקמה, שהם עצים חשובים. ר' שמעון אומר: לא הקדיש כל מה שמצוי בה, מפני שהמקדיש בעין רעה מקדיש, אלא רק חרוב המורכב וסדן השקמה בלבד, מפני שאם אינו מקדישם, אלא משיירם לעצמו, נמצא שהם יונקים משל הקדש.

ומקשים על הסבר זה: אי [אם] אתה מפרש את הברייתא כשיטת ר' שמעון, אימא סיפא [אמור את סופה]: ולא עוד, אלא אפילו הקדיש אילנותיו ואחר כך הקדיש קרקע, כשהוא פודהפודה את האילנות בשוויהן, וחוזר ופודה בית זרע חומר שעורים בחמשים שקל כסף.

ואי [ואם] כשיטת ר' שמעון היא — ליזיל בתר [שנלך אחר] שעת הפדיון, שאז גם הקרקע וגם העצים שייכים להקדש ועומדים לפדייה, וליפרקו אגב ארעייהו [וייפדו האילנות אגב הקרקע שלהם], דהא שמעינן ליה [שהרי שמענו אותו] את ר' שמעון דאזיל בתר [שהולך אחר] שעת הפדיון!

דתניא [ששנויה ברייתא]: מנין ללוקח (קונה) שדה מאביו, והקדישה הבן, ואחר כך מת אביו, מנין שלא יפדה הבן את השדה בשוויה, כדין שדה שקנה והקדיש, אלא שתהא לפניו כשדה אחוזה, כאילו ירש אותה מאביו ואחר כך הקדישה, ויפדה לפי חשבון בית זרע שעורים בחמישים שקל? תלמוד לומר בפדיון שדה מקנה: "ו אם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחזתו" (ויקרא כז, כב), ללמדנו שרק אם הקדיש

שדה שאינה ראויה להיות שדה אחוזה פודה אותה בשוויה, יצתה שדה זו שראויה היתה להיות שדה אחוזה כשהקדישה, שהיא נפדית כשדה אחוזה, אלו דברי ר' יהודה ור' שמעון.

ר' מאיר אומר: במקרה שהקדישה קודם שמת האב דינה כשדה מקנה. אלא כך יש ללמוד מן הכתוב: מנין ללוקח שדה מאביו, ואחר כך מת אביו, ואחר כך הקדישה הבן, מנין שתהא לפניו כשדה אחוזה?

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר