ומסבירים את שיטותיהם: שניהם, הן חכמים והן ר' שמעון, לא למדוה לשיטותיהם אלא מדין סוטה. כיצד?

— רבנן סברי [חכמים סבורים] כי דינו של המקוה שנמדד ונמצא חסר, הריהו כי [כמו] דינה של הסוטה, מה סוטה ספק היא אם נטמאה אם לאו, שהרי לא ראו שנבעלה לזה שהתייחדה אתו, ואף על פי כן עשאוה (קבעו דינה) בתורה כודאי, שאסורה לבעלה עד שיתברר באמצעות מי הסוטה שהיא טהורה, הכא נמי [כאן, במקוה שנמצא חסר, גם כן] הרי ספק אם היה בו כשיעור הראוי בשעה שהטבילו את הכלים הטמאים ונטהרו, ואף על פי כן עשאוה את התרומה שנגעה בכלים הללו כודאי טמאה, ויוצאת לשריפה.

ומקשים: אי [אם] אכן מסוטה למדים חכמים את דינם, אימא [אמור] שיהא דין המקוה החסר כי [כמו] דין הסוטה במדוייק: מה סוטה, אם ספק טומאתה היה ברשות הרבים, ספק זה נידון כטהור, הכא נמי [כאן לענין הספק במקוה שנחסר נאמר גם כן] שאם הוא עומד ברשות הרבים יהא הטובל בו טהור!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]? התם [שם, בסוטה] משום סתירה הוא שהיא נאסרת, וסתירה ברשות הרבים ליכא [אין] במציאות, ואילו הכא [כאן, במקוה שנחסר] הרי הספק משום פסול חסר הוא, ומעתה, מה לי אם המקוה החסר הוא ברשות הרבים, מה לי אם המקוה החסר הוא ברשות היחיד, בכל אופן יהא פסול!

וכי תימא [ואם תאמר] שאין לומר כך, שכן הא [הרי] כלל נקוט בידינו שכל ספק טומאה ברשות הרבים — טהור, יש לומר כי סבורים חכמים שיש להחמיר במקוה שנחסר, כיון דאיכא [שיש] בו תרתי לריעותא [שני דברים להרע], שנחסר המקוה, ושלכלים שהטבילו בו יש חזקת טומאה, ולכן כודאי טומאה דמי [נחשב] הדבר. זהו הסבר שיטת חכמים.

ואף ר' שמעון סבר שדין המקוה שנמצא חסר הוא כי [כמו] דין הסוטה, מה סוטה אם נסתרה ברשות הרבים — טהור, הכא נמי [כאן במקוה גם כן] אם ברשות הרבים — טהור.

ושואלים: אי [אם] אכן ר' שמעון למד את שיטתו מסוטה, אימא [אמור] מעתה שיהיה דין המקוה שנמצא חסר לגמרי כי [כמו] דין הסוטה: מה סוטה אם נסתרה ברשות היחיד — טמאה ודאי שאסורה לבעלה עד שיתברר על ידי מי הסוטה שהיא טהורה, הכא נמי [כאן, במקוה, גם כן] — כאשר נמצא ברשות היחיד צריכה להיות התרומה טמאה ודאי, ומדוע לדעת ר' שמעון ברשות היחיד רק תולים?

ומשיבים: הכי השתא [כיצד אתה משווה] את הסוטה למקוה לענין רשות היחיד, שכן התם [שם, בסוטה] הנסתרת ברשות היחיד, יש רגלים לדבר לאסור אותה, שהרי קינא לה בעלה מאדם זה, והלכה ונסתרה עמו, ולכן היא נטמאת ודאי, ואילו הכא [כאן, במקוה] מאי [מה, אלו] רגלים לדבר איכא [יש] בכך שנמצא חסר ברשות היחיד, שהרי אין לנו כל ראיה ממצבו עתה, ולכן אין מטמאים את הכלים שהוטבלו בו אלא מספק.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר, היינו טעמא [זהו הטעם] של ר' שמעון: גמר [למד] סוף טומאה מתחלת טומאה (עצם קבלת הטומאה),

מה תחלת טומאה, אם ספק נגע הדבר הטהור בדבר המטמאו, ספק לא נגע — ברשות הרבים הוא טהור לכל הדעות, אף סוף טומאה, אם ספק טבל, כלומר, ספק עלתה לו טבילה, שטבל במקוה ראוי, ספק לא טבל — ברשות הרבים הריהו טהור.

ורבנן [וחכמים] מה הם אומרים? — הכי השתא [כיצד אתה משווה]? התם [שם] גברא [האיש] שספק נגע, הרי בחזקת טהרה הוא קאי [עומד], ולכן מספקא לא מחתינן ליה [מספק אין אנו מורידים אותו] לטומאה. ואולם הכא [כאן] גברא [האיש] שספק אם עלתה לו טבילה, הלא בחזקת טומאה הוא קאי [עומד], עד שיתברר שנטהר, ומכיון שלא ניתן לברר מאימתי נחסר המקוה, מספקא לא מפקינן ליה [מספק אין אנו מוציאים אותו] מטומאתו.

א ועתה חוזרים למשנתנו, ושואלים: ולדעת שמאי, שאין מטמאים את האשה למפרע אלא דיה שעתה, מאי שנא [במה שונה, מיוחד] דין זה ממבוי? דתנן [שכן שנינו במשנה]: השרץ המת שנמצא במבוי — מטמא למפרע כל מה שיכול היה לנגוע בו במבוי זה, עד הזמן שיאמר עליו אדם: "בדקתי באותו זמן את המבוי הזה, ולא היה בו שרץ", א ו עד שעת הכיבוד (שעת הניקוי), שמטאטאים את המבוי! הרי שהכל אוסרים למפרע?!

ומשיבים: התם נמי [שם גם כן], כיון דאיכא [שיש] במבוי שרצים דגופיה [שממנו עצמו], ושרצים דאתו מעלמא [שבאו מבחוץ] כתרתי לריעותא דמי [כשני דברים להרע הם נחשבים], ובכגון זה אפילו שמאי מודה שהריהי מטמאה למפרע. עד כאן סברה אחת.

ב ועוד בהסבר שיטת שמאי. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כי היינו טעמא [זהו הטעם] של שמאי שאינו מטמאה למפרע: הואיל וכרגיל אשה מרגשת בעצמה שהדם יוצא ממנה, ומאחר שלא הרגישה, ודאי לא ראתה דם עד לשעה שמצאתו בבדיקה. והלל, מה טעמו? — לדעתו האשה באמת הרגישה, אלא כסבורה שהרגשת מי רגלים היא שיוצאים ממנה, ולא חשבה שדם הוא.

ושואלים: ולשמאי, האיכא [הרי יש] אופן שיוצא ממנה הדם כשהיא ישנה ואינה מרגישה! ומשיבים: ישנה נמי [גם כן], אגב (מתוך) צערה שיוצא ממנה הריהי מיתערא [מתעוררת], מידי דהוה [כמו שהוא] הרגשת מי רגלים שהאשה מתעוררת כשמרגישה בכך.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] שוטה שאף שהיא מרגישה, אינה מבינה שזו ראיית דם! ומשיבים: מודה שמאי בשוטה שהיא אכן מטמאה למפרע. ומקשים: הא [הרי] "כל הנשים דיין שעתן" קתני [שנה] ובכלל זה שוטה! ומשיבים: "כל הנשים" שאמר, כוונתו לנשים הפקחות.

ושואלים: אם כן מדוע אמר בלשון "כל הנשים", וליתני [ושישנה] רק "נשים" ונבין שיש יוצאים מן הכלל! ומשיבים: לאפוקי [להוציא] מדברי ר' אליעזר, שאמר ר' אליעזר (להלן ז,א): "ארבע נשים דיין שעתן", ומשמע מדבריו: ותו [ועוד] לא, שרק בהן אין לחשוש לטומאה למפרע, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שכך הדין בכל הנשים (הפיקחות).

ואומרים: והאיכא [והרי יש] את דין כתמים של דם. שכאשר האשה מוצאת כתם דם בבגדה, הריהי טמאה למפרע עד לשעה שנתכבס הבגד, או נבדק ולא נמצא בו כתם, ואין אומרים הואיל ולא הרגישה, לא ממנה בא הדם. ואם כן, לימא תנן [האם נאמר שכל מקום ששנינו במשנתנו] לענין טומאת כתמים הרי זה שלא כשיטת שמאי! אמר אביי: מודה שמאי בכתמים שהם מטמאים למפרע, מאי טעמא [מה טעם] הדבר? שהרי אם בשחיטת צפור לא נתעסקה, ובשוק של טבחים שניתז בו דם לא עברה, אם כן האי [זה] הדם שנמצא בכתם מהיכא אתי [מהיכן בא]? וודאי ממנה בא, אף שלא הרגישה ביציאתו!

ג ועוד בהסבר שיטת שמאי. אי בעית אימא [אם תרצה אמור] כי היינו טעמיה [זהו טעמו] של שמאי שאינה מטמאה למפרע, שאם איתא דהוה [יש מקום לומר שהיה] דם מתחילה, כלומר, שיצא ממנה קודם הבדיקה — מעיקרא הוה אתי [מתחילה היה בא, נראה], ומאחר שלא יצא אלא עתה, משמע שלא יצא קודם לכן. והלל, מה טעמו? — לדעתו כותלי בית הרחם העמידוהו, ולכן לא יצא הדם, אבל כבר נטמאה קודם לכן. ושמאי, מה הוא סבור? — שכותלי בית הרחם לא מוקמי [אינם מעמידים] את הדם אלא מזמן שנעקר מגופה הריהו יוצא החוצה מיד.

ושואלים: אשה שמשמשת במוך הנתון בתוך הנרתיק שלה למניעת הריון, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי בכגון זה אין הדם יכול לצאת! אמר אביי: מודה שמאי במשמשת במוך שמטמאה למפרע.

רבא אמר: אין צורך לומר כך, כי מוך נמי [גם כן], אגב זיעה שהיא מזיעה, הוא מכויץ כויץ [מתכווץ], ולכן יש מקום לדם לצאת. ומודה רבא במוך דחוק, שאם היה המוך דחוק, בוודאי אין הדם יכול לצאת.

ושואלים: ומאי איכא [ומה, איזה הבדל יש] בין הני לישני [הלשונות הללו] שלמדנו בהסבר שיטת שמאי ("אשה מרגשת", "מעיקרא הוה אתי") להאיך לישנא [לאותו לשון] שאמרנו "העמד אשה על חזקתה"?