דינם כמגע בנדה עצמה, ולא ככלי שנגעה בו הנדה. וכך היא השוואה זו: מה מגע עצמה של הנדה — מטמא אדם לטמא בגדים, שאם נגע אדם בנדה, הריהו טמא לטמא בגדים שעליו, אף דין משכבה ומושבה — מטמא אדם לטמא בגדים למפרע מעת לעת.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רבא, ששנינו: האשה הרואה דם — מטמאה למפרע מעת לעת, מחשש שמא ראתה קודם לכן. ומה היא מטמאה? — משכבות ומושבות, אוכלין ומשקין, וכלי חרס אף זה המוקף צמיד פתיל אם הסיטתו. ואולם אף שהיא מטמאה למפרע מעת לעת, אינה מקולקלת למנינה (מחזור ספירת הימים), שאין אומרים מפני חשש זה שתתחיל למנות את ימי נידותה וזיבתה מאתמול אלא מיום שראתה בלבד. ואינה מטמאה את הבועלה בתוך מעת לעת למפרע בטומאת שבעה כשאר בועלי נדה, אף שהיא מטמאה משכב ומושב. ר' עקיבא אומר: אף מטמא האת הבועלה. ואולם אינה מונה שבעת ימי נדה אלא משעה שראתה את הדם בפועל.

ואולם הרואה כתם, כלומר, מצאה כתם של דם בבגדיה, ומסתבר שהוא דם נדה — הרי זו מטמאה למפרע עד לשעת כיבוסו. ומה היא מטמאה? — אוכלין ומשקין, משכבות ומושבות, וכלי חרס אף שהוא מוקף צמיד פתיל אם הסיטה אותו. והרואה כתם הריהי מקולקלת למנינה, שהרי אין אנו יודעים מתי היה הדבר, ומטמאה את הבועלה למפרע משעת כיבוס הבגד בטומאת שבעה, ואינה מונה לימי נדתה אלא משעה שראתה.

ודין אחד הוא לטומאת מעת לעת של זה (הרואה דם) וזה (הרואה כתם) שאת כל הטהרות שנגעו בהן בפרק זמן זה תולין (מסתפקים בהם), ולכן לא אוכלין אותם שמא טמאים הם, ואולם גם לא שורפין אותן (כשאר טהרות שנטמאו בוודאי), אלא ממתינים עד שיטמאו טומאה אחרת, או שיתקלקלו, ואז ישרפו אותם.

ושואלים: ורבא, אי שמיע ליה מתניתא [אם נשמעה, היתה ידועה לו הברייתא הזו] שממנה עולה כשיטתו — לימא מתניתא [שיאמר את דברי הברייתא] כמו שהן וכהלכה פסוקה, בלא להזדקק לקל וחומר! ואי [ואם] לא שמיע ליה מתניתא [לא נשמעה, היתה ידועה לו הברייתא], אם כן קל וחומר זה שמטמאה דבר הניצול בצמיד פתיל מנא ליה [מנין לו]?

ומשיבים: לעולם שמיע ליה מתניתא [שמע את הברייתא הזו], ואולם הוא לא השמיענו הלכה זו מן הברייתא כשלעצמה, כי אי ממתניתא [אם מן הברייתא] יילמד הדין, הוה אמינא [הייתי אומר] שכוונת הברייתא היא שהרואה דם מטמאים משכבה או מושבה למפרע או אדם או בגדים שנגעו בהם, אבל שיטמאו למפרע אף אדם לטמא בגדים שעליו, אף שהבגדים לא נגעו בטומאה — לא. משום הכי קאמר [כך אמר] רבא קל וחומר זה מדין כלי חרס המוקף צמיד פתיל, ללמדנו שמטמאה אף אדם לטמא בגדים שעליו.

א ועוד בענין טומאה למפרע, אמר רב הונא: מה שאמרו שאשה שאין לה וסת מטמאה למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה שבנדה — הרי זה דווקא לענין קדש, אבל לא לענין תרומה, שהתרומות שנגעה בהן בפרק זמן זה אינן טמאות. ושואלים: אי הכי [אם כך], שלענין זה חמור דין הקדשים מדין התרומה, אם כן ליתני [שישנה] התנא אף חומרה זו גבי [אצל, יחד עם] שאר המעלות שיש בקודש על התרומה המנויות במסכת חגיגה! ומשיבים: כי קתני [כאשר שנה] התנא במסכת חגיגה את המעלות שיש לקודש על התרומה, לא שנה אלא היכא [היכן, בדבר] דאית ליה דררא [שיש לו צד] של טומאה מן התורה, אבל היכא דלית ליה דררא [היכן שאין לו צד] של טומאה מן התורה, וכל עיקרו הריהו גזירת חכמים — לא קתני [אין התנא שונה].

מיתיבי [מקשים] עוד על דברי רב הונא ממה ששנינו בברייתא שהובאה למעלה, בדין טומאת מעת לעת: מה היא, האשה שראתה דם, מטמאה? — אוכלין ומשקין. מאי לאו [האם לא] מתוך שלא חילק התנא, הכוונה היא לכל האוכלים והמשקים, בין של קדש, בין של תרומה, והרי שאין הבחנה לענין זה בין קודש לתרומה, שלא כדברי רב הונא! ודוחים: לא, כוונת הברייתא שמטמאה אוכלים ומשקים של קדש ולא של תרומה.

ומביאים ראיה לענין זה של טומאת מעת לעת בתרומה, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנה בסוף פרקנו בדין הנשים הכהנות שצריכות לבדוק עצמן אם הן טהורות כשבאות לאכול בתרומה, ר' יהודה אומר: אף בשעת עברתן (פרישתן), בשעה שהן מסיימות מלאכול בתרומה הריהן צריכות לבדוק עצמן. והוינן [והיינו עוסקים] בה בהלכה זו של ר' יהודה, ונשאלה השאלה: מדוע צריכות הכהנות לבדוק עצמן לאחר שכבר אכלו מן התרומה, והרי מאי דהוה הוה [מה שהיה היה], ומה תועלת יש בבדיקה זו?

אמר רב חסדא: לא נצרכה בדיקה זו אלא כדי לתקן שירים (שאריות התרומה) שנגעה בהן באכילתה והן כעת בפניה (לפניה). שאם תראה אחר כך דם — אין שאריות התרומה הללו טמאות למפרע כיון שבדקה לאחר שנגעה בהן, וראויות הן לאכילה. שאלמלא בדיקה זו שלאחר האכילה, היו נטמאות התרומות למפרע, ושלא כדברי רב הונא!

ומתרצים: רב הונא מתני [היה שונה] בהסבר שיטת ר' יהודה זו שמטרת הבדיקה שלאחר האכילה היא להביא לישרוף את השירים של התרומה שהיו בידיה בסמוך לבדיקה. שכן כאשר הכהנת האוכלת בתרומה בדקה עצמה מיד לאחר האכילה, בתוך פרק זמן המוגדר כשיעור וסת, ומצאה שהיא טמאה, ודאי הוא שאף בזמן שנגעה בתרומה היתה טמאה, ולכן יש לשרוף את התרומה כדין תרומה שנטמאה בוודאות. אבל לענין הכשר השיריים לאכילה, אכן הוא כדברי רב הונא שאינה מטמאה את התרומה למפרע מפני הספק אם לא בדקה.

ומביאים עוד ראיה לענין זה של טומאת מעת לעת בתרומה, תא שמע [בוא ושמע], ממה ששנינו מעשה אירע באשה שלא ראתה דם במשך שלוש עונות רצופות (של מחזור הוסת), ולאחר מכן ראתה, ועשה (ופסק הלכה למעשה) רבי כשיטת ר' אליעזר שבמקרה זה דייה שעתה, ומטמאה רק מכאן ואילך, ולא למפרע.

לאחר שנזכר רבי שפסק זה אינו כשיטת חכמים החולקים על ר' אליעזר וסבורים שלא נאמר דין זה אלא בסמוך לזקנתה בלבד, ואילו שאר הנשים במקרה זה מטמאות למפרע, אמר: כדי (כדאי, ראוי) הוא ר' אליעזר לסמוך עליו