אחר שריבה הכתוב פסולים מסויימים שאם עלו לא ירדו, ומיעט פסולים אחרים שאין הם בכלל זה, ולא נאמר במפורש מיהם! ומשיבים: אמרת כי מרבה אני דווקא את אלו (שנשחטה בלילה, שנשפך דמה וכו') שאם עלו לא ירדו — שבכל אלה היה פסולן רק משנכנסו בקדש (במקדש), בעבודה במקדש. ומוציא אני מכלל אלו שאם עלו לא ירדו את אלו (הרובע, הנרבע וכו') — שלא היה פסולן בקדש, אלא עוד לפני שנכנסו למקדש.

קתני מיהת [על כל פנים שנינו] בדברי ר' שמעון אלה אף את היוצא דופן בין אלה שלא קרבים, אף אם עלו. מאי לאו [האם לא] הכוונה ליוצא דופן של קדשים, והרי זו איפוא ראיה לדברי ר' יוחנן שמודה ר' שמעון שיוצא דופן פסול בקדשים. אמר רב הונא בריה [בנו] של רב נתן: לא, הכוונה ליוצא דופן של בכור, שאינו מתקדש אלא אם כן הוא בכלל "פטר רחם". ואין אם כן ראיה לדברי ר' יוחנן בשיטת ר' שמעון, ולדעת ר' שמעון אם כן יוצא דופן בקדשים הריהו קדוש.

ותוהים על כך: והרי אין למדים שיוצא דופן בבכור אינו קדוש מהכתוב "זאת" שבפסוק "זאת תורת העולה" (ויקרא ו, ב), אלא מהאמור בדין הבכור עצמו "והעברת כל פטר רחם לה' " (שמות יג, יב) נפקא [יוצא, נלמד] דינו!

ומשיב על כך רב הונא בנו של רב נתן: אלא מאי [מה] תאמר, שהכוונה בדברי ר' שמעון בברייתא זו, היא למעט יוצא דופן של קדשים? והרי דבר זה מההיקש "אמו" (האמור בבכור — "שבעת ימים יהיה עם אמו", שמות כב, כט), "אמו" (האמור בקדשים — "והיה שבעת ימים תחת אמו", ויקרא כב, כז) נפקא [יוצא, נלמד]!

ומשיבים על דבריו אלו: האי מאי [זה מהו]? אי אמרת בשלמא [נוח הדבר אם אומר אתה] שדברי ר' שמעון אלו שבברייתא הם ביוצא דופן של קדשים — היינו דאצריכי תרי קראי [זהו הטעם שנצרכים שני מקראות], חד [מקרא אחד] — לבהמת חולין דאוליד [שילדה] דרך דופן, ואקדשה [והקדישה] בעליה את הולד, ללמדנו שאינו קדוש.

וחד [ומקרא אחד] — לבהמת קדשים דאוליד [שילדה] דרך דופן, שאין הולד הזה קדוש, וקסבר [וסבור הוא] ר' שמעון ככלל כי ולדות קדשים בהוייתן (בהתהוותם, ביציאתם מרחם אמם) הן קדושים, ואילו יוצא דופן של בהמת קדשים, אינו קדוש. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שר' שמעון בברייתא זו מדבר על יוצא דופן של בכור — מ"פטר רחם" נפקא [יוצא, נלמד] דינו, ואין צורך בכתוב נוסף להשמיענו דין זה!

ומסכמים: הכי נמי מסתברא [כך גם מסתבר] לומר שדברי ר' שמעון שבברייתא עוסקים בולדות קדשים, שכן יש צורך בשני מקראות בעניינם של אלו, מדקתני [ממה ששנינו] עוד באותה ברייתא הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והכלאים, ויש לשאול בכל אלה: וכי

הני מהכא נפקא [אלו מכאן דינם יוצא, נלמד] שהם פסולים, והלא מהתם נפקא [משם יוצא, נלמד] דינם, ממה שנאמר בכתוב "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם" (ויקרא א, ב), ונדרשו פרטי הדברים כך: "מן הבהמה" — להוציא (למעט) את הרובע והנרבע, שהוא פסול לקרבן. "מן הבקר" — להוציא את הנעבד. "מן הצאן" — להוציא את המוקצה. ומה שנאמר "ומן הצאן" בתוספת וא"ו — להוציא את הנוגח שהמית אדם בנגיחתו.

ותו [ועוד] יש לשאול: וכי כלאים הנזכרים אף הם בדברי ר' שמעון שבברייתא מהכא נפקא [מכאן יוצא, נלמד דינם] שהם פסולים, והלא מהתם נפקא [משם, ממקום אחר יוצא, נלמד] דינם, וכמו ששנינו: "שור או כשב או עז... ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" (שם כב, כז), ולמדנו מפרטי הדברים שבכתוב: "שור" — פרט לכלאים (הבא משני מיני בעלי חיים). "או עז" — פרט לנדמה (הנולד לעיזים, ונראה ככבש)!

אלא יש לומר כי אצטריכו תרי קראי [נצרכים שני מקראות] לכל אלו: חד [מקרא אחד] — לבהמת חולין, וחד [ומקרא אחד] — לבהמת קדשים, הכא נמי [כאן ביוצא דופן גם כן] יש לומר כי איצטריך תרי קראי [נצרכים שני מקראות], ולמדנו איפוא כדברי ר' יוחנן בשיטת ר' שמעון, שמודה ר' שמעון ביוצא דופן בקדשים, שאינו קדוש.

א ועוד בבירור השיטות במשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: אשה המקשה ללדת, ובתוך צער הלידה ראתה דם במשך שלשה ימים, ולאחר מכן יצא הולד דרך דופן — הרי זו נחשבת יולדת בזוב, שדינה כזבה רגילה. שאף שאשה המקשה ללדת וראתה דם אינה נחשבת זבה, אינו אלא ביולדת כדרכה, ולא ביולדת דרך דופן. ור' שמעון אומר: אין זו נחשבת יולדת בזוב, אלא אף זו נחשבת כלידה. ועוד נחלקו, בדינו של הדם היוצא משם, שלדעת חכמים הריהו טמא, ואילו ר' שמעון מטהר דם זה.

ודנים בדבר, בשלמא רישא [נוחה, מובנת היא תחילת הברייתא] במחלוקת הראשונה שבין חכמים לר' שמעון, שכן הן ר' שמעון הולך בה לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] במשנה, שלידת יוצא דופן נחשבת כלידת ולד רגיל, והן רבנן [חכמים] הולכים בה לטעמייהו [לטעמם, לשיטתם] במשנה, שלידת יוצא דופן אינה נחשבת כלידת ולד רגיל. אלא בענין המחלוקת בין חכמים לר' שמעון בסיפא [סוף הברייתא] יש לברר: במאי פליגי [במה הם חולקים]? אמר רבינא: במקרה כגון שיצא הולד עצמו דרך הדופן,