שני תבואות ימכר לך" (ויקרא כה, טו), והרי ריבוי לשון זה ("שני" המורה על שתי שנים, ו"תבואות") בא להורות: כי פעמים נמצא שאתה מוכר שלשה תבואות (יבולים) בתוך שתי שנים. שכן אם מכר בסוף הקיץ שדה ובה יבול, והניבה יבול נוסף בשנה שלאחריה, ובשנה השלישית בסוף הקיץ שוב הניבה יבול, הרי זה שלושה יבולים בפחות משתי שנים מעת לעת.

ומבררים עוד: שש שנה שאמורות בדינו של עבד עברי מנלן [מנין לנו] שהן שנים מלאות מעת לעת? אמר קרא [המקרא] בדין העבד "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשביעית יצא לחפשי חנם" (שמות כא, ב), ומורה וא"ו החיבור של המלה "ובשביעית" — ובשנה השביעית (בסדר שנות עולם, אף שעדיין לא עברו שש שנים שלמות מאז נמכר) נמי [גם כן] יעבוד. וכגון שנמכר בחודש ניסן, שאף שעברו חמש שנים וששה חודשים והגיע חודש תשרי של השנה השביעית (לסדר שנות עולם), כיון שעדיין לא השלים שש שנות עבדות, יעבוד אף בשנה זו עד ליום בחודש בו נמכר.

מה ששנינו בהגדרת השנים שבבן ושבבת למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] נאמרו הדברים הללו? אמר רב גידל, אמר רב: לענין ערכין, שכן משתנה ערכם של הזכר והנקבה בהתאם לשנותיהם. ורב יוסף אמר: לענין ההלכה האמורה בפרקין [פרקנו], פרק "יוצא דופן" שלא נאמר בה במפורש "ויום אחד", בהגדרת הגיל שבו הם נחשבים כסריס וכאיילונית.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מי פליגת [האם אתה חולק] על רב בדין, שאתה סבור שהדין בבן ובבת אינו אלא בדין הסריס והאיילונית והוא סבור שאינו אלא בערכין? אמר ליה [לו] רב יוסף לאביי: לא, אין זה כך, אלא שהוא רב אמר חדא [דבר אחד], ואנא אמינא חדא [ואני אמרתי דבר אחד], ולא פליגינן [ואין אנו חולקים]. שכל אחד מאתנו מסכים לדברי האחר.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר, שכן אי סלקא [אם עולה] על דעתך לומר שפליגי [חולקים] הם זה על זה, וכי מאן דאמר [מי שאומר] שהאמור בברייתא לערכין לא אמר שכך הדין אף לענין הנזכר בפרק "יוצא דופן" (בדין הסריס והאיילונית)? והאמר [והרי אמר] רב: הלכתא בכולה פרקין [הלכה בכל פרקנו] בשנים מלאות, מעת לעת, והרי שאף הוא סבור, כרב יוסף, לענין דין הבן והבת.

אלא מעתה יש לשאול: למאן דאמר [למי שאומר, לרב] שכוונת האמור בברייתא "שבבן ושבבת" לערכין מאי טעמא [מה טעם] לא אמר שדין זה נאמר ביחס לאמור בפרק "יוצא דופן" לענין הסריס והאיילונית, שהרי גם הוא סבור כן להלכה? ומסבירים: ראוי להעמיד את האמור בברייתא לענין ערכין דווקא, משום שעניינם דומיא דהנך [דומה לאלו] העניינים האחרים הנזכרים בברייתא, שכן, מה הנך דכתיבן [אלו ענייני ערכין הם דברים שכתובים בפירוש בתורה], אף הני נמי דכתיבן [אלו גם "שבבן ושבבת" הריהם דברים שכתובים במפורש בתורה].

ושואלים: ואידך [והאחר, רב יוסף] המפרש את האמור בברייתא ביחס לסריס ואיילונית, מה משיב הוא לדברי רב? לשיטתו מתאים לשון האי [זה] ששנינו בברייתא "שבבן ושבבת", ואולם לשיטת רב שהברייתא עוסקת בערכין, לשון "שבזכר ושבנקבה" מבעי ליה [צריך היה לו] לומר.

א ולהלכה, אמר רב יצחק בר נחמני, אמר ר' אלעזר: הלכה היא כשיטת ר' יוסי בן כיפר שאמר משום (בשם) ר' אליעזר, ומשחלפו שלושים יום בשנה העשרים, נחשב הוא לגדול. ובענין זה מסופר כי אמר ר' זירא: אזכה ואיסק ואגמר לשמעתא מפומיה דמרא [ואעלה מבבל לארץ ישראל, ואלמד את הסוגיה מפי בעליה].

ונמסר: כי סליק [כאשר עלה] ר' זירא לארץ ישראל אשכחיה [מצאו] לר' אלעזר, אמר ליה [לו]: האמנם אמרת שהלכה כר' יוסי בן כיפר? אמר ליה [לו]: מסתברא אמרי [מסתבר שאמרתי], מדכוליה פירקין תני [מתוך שכל פרקנו שונה] "יום אחד", והכא [וכאן בדין הסריס והאיילונית] לא קתני [שונה], שמע מינה [למד ממנה] כי מסתברא כותיה [מסתבר כמותו].

א משנה אם בא (הופיע) אצל הבת הסימן התחתון (שתי שערות במקום הערוה) עד שלא (בטרם) בא הסימן העליון (שבדדים) — הריהי נחשבת כגדולה שהרי הביאה שתי שערות, שהן סימן מובהק, ואם מת בעלה בלא שהניח אחריו זרע, ונפלה לפני אחי בעלה למצות ייבום — הריהי או חולצת או מתיבמת.

בא הסימן העליון עד שלא בא הסימן התחתון, שעדיין לא הביאה שתי שערות, אף על פי שבמציאות אי אפשר שכך יקרה. ר' מאיר אומר: אפשר שיופיע הסימן העליון לפני הסימן התחתון, וכיון שלא נראה עדיין הסימן התחתון, יש לחשוש שעדיין לא הופיע כלל, והרי היא עדיין קטנה. ולכן אם נפלה לייבום, לא חולצת ולא מתיבמת.

וחכמים אומרים: הריהי נחשבת גדולה, ומשום כך היא או חולצת או מתיבמת. וטעמם מפני שכך אמרו חכמים: אפשר לסימן התחתון לבא עד שלא בא הסימן העליון, אבל אי אפשר לסימן העליון לבא עד שלא בא הסימן התחתון.

ב גמרא שנינו במשנתנו שנחלקו חכמים ור' מאיר בדינה של הבת שהופיע אצלה הסימן העליון בטרם נראה בה הסימן התחתון, וציינה המשנה אף על פי שאי אפשר שיתרחש כדבר הזה. ותוהים על כך: והלא שנינו במשנה, בא העליון עד שלא בא התחתון, והרי שייתכן הדבר! ומשיבים: מה ששנינו שבא הסימן העליון לפני שבא הסימן התחתון, הרי זה לדעת ר' מאיר הסבור שדבר זה אפשר שיקרה, ואילו זה ששנינו אף על פי שאי אפשר שדבר זה יקרה, הרי זה לדעת רבנן [חכמים] הסבורים שלא ייתכן שיופיע הסימן העליון בלא שהופיע כבר הסימן התחתון.

ושואלים על כך: מדוע בכלל יש צורך לשנות "אף על פי שאי אפשר ולתני [ושישנה] התנא כך: "בא הסימן העליון בלא שבא הסימן התחתון. ר' מאיר אומר: לא חולצת ולא מתיבמת, משום שאפשר שיבוא הסימן העליון בלא שיבוא קודם הסימן התחתון, ועדיין קטנה היא. וחכמים אומרים: א ו חולצת או מתיבמת. ואנא ידענא [ואני בעצמי אדע] שטעמם של חכמים, משום שאי אפשר שיבוא הסימן העליון בלא הסימן התחתון, הוא!

ומשיבים: אי לא תנא [אם לא היה שונה] "אף על פי שאי אפשר", הוה אמינא [הייתי אומר]: כי אמנם אצל רוב נשים הסימן התחתון אתי ברישא [בא בתחילה] ולאחר מכן בא הסימן העליון, ואולם אצל מיעוט נשים, הסימן העליון אתי ברישא [בא בתחילה], ור' מאיר במשנתנו, המחמיר בה כבדין קטנה, שלא תחלוץ ולא תתייבם, הולך בהלכה זו לטעמיה [לטעמו, לשיטתו], דחייש למיעוטא [שחושש למיעוט], שהיא ממיעוט נשים שאצלן הסימן העליון בא לפני הסימן התחתון, ועדיין קטנה היא. ורבנן [וחכמים] אף הם הולכים לטעמייהו [לטעמם, לשיטתם], דלא חיישי למיעוטא [שאינם חוששים למיעוט], ולכן הריהי כגדולה.

ואולם הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בסתמא [בסתם], כשלא נבדקה אם יש בה סימן תחתון, שאז סומכים על רוב זה, ואין חוששים למיעוט. אבל היכא דבדקן [היכן במקרה שבדקנו] אותה אם יש בה סימן תחתון, ולא אשכחן [ולא מצאנו] בה, במקרה שכזה אימר [אמור] שמודו ליה רבנן [מודים לו חכמים] לר' מאיר שהסימן העליון קדים [קדם] לסימן התחתון, ולא תתייבם ולא תחלוץ.

לכן קא משמע לן [הוא, התנא משמיע לנו] שאי אפשר לעליון לבוא כל עוד לא בא התחתון, ואף אם נבדקה ולא נמצא בה סימן תחתון, יש לומר שבודאי אתי [באו] שתי השערות, שהן הסימן התחתון, ואולם מנתר [לנשור] הוא דנתר [שנשר].

ומבררים עוד: בשלמא [זה נוח, מובן] לשיטת ר' מאיר, הסבור שאפשרי הדבר שיופיע הסימן העליון לפני שיופיע הסימן התחתון, היינו דכתיב [זהו שנאמר] בתיאור הבת הגדלה: "ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכנו ושערך צמח" (יחזקאל טז, ז), הרי שהסימן העליון ("שדים נכונו") מתואר לפני הסימן התחתון ("ושערך צמח"), אלא לשיטת רבנן [חכמים], איפכא מבעי ליה [ההיפך היה צריך לו] לומר: תחילה "שערך צמח" ואחר כך "שדים נכונו"! ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא הנביא אומר]: כיון ש"שדים נכנו" — בידוע ש"שערך צמח".

ושואלים עוד: בשלמא [זה נוח, מובן] לשיטת ר' מאיר, שאפשר שיופיע הסימן העליון לפני שיופיע הסימן התחתון, היינו דכתיב [זהו שנאמר] "בעשות ממצרים דדיך למען שדי נעוריך" (שם כג, כא), כלומר, שהיו המצרים משחקים בבת המזנה (ככינוי לעם ישראל) וממעכים דדיה ("בעשות מצרים דדיך") בעת שהיא עדיין קטנה, על מנת לזנות עמה כשתהיה כאשה, שתבוא לימי נערות, כשיושלכו, ייבקעו, בה חוצה ("שדי") שערות סימן נערותה ("נעוריך"). הרי איפוא שהסימן העליון יכול להופיע לפני הסימן התחתון, אלא לרבנן [לחכמים], איפכא מבעי ליה [ההיפך היה צריך לו] לומר!

ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא הנביא אומר]: כיון שבאו דדיך — בידוע שבאו נעוריך. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר זה בכתוב: מאי [מה פירוש] "שדי נעוריך" האמור בכתוב — אין הכוונה לשערות, הסימן התחתון, אלא לסימן העליון, וכולה [כל הפסוק] בדדי כתיב [בדדים נאמר], והכי קאמר [וכך אמר] הקדוש ברוך הוא לישראל: