ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר, שהתנא שאמרה הוא ר' שמעון, ובדיקה זו האמורה בה הריהי לאחר הפרק, ולית ליה [ואין לו, ר' שמעון אינו סבור] שיש חזקה, כשיטת רבא שחזקה שהביאה כבר שערות.

א שנינו במשנתנו בהסבר שיטת חכמים שכאשר בא הסימן העליון הריהי נחשבת כגדולה, ואם נפלה לייבום לפני אחי בעלה שמת, הריהי חולצת או מתייבמת, מפני שאמרו חכמים שאפשר לסימן התחתון להופיע לפני הסימן העליון, אבל אי אפשר לסימן העליון להופיע לפני הסימן התחתון. ושואלים: הא תו [עוד זאת] למה לי שוב לשנות, הא תנא ליה רישא [הרי שנה אותו כבר בתחילת המשנה] שאי אפשר לסימן העליון להופיע בלא שהופיע כבר הסימן התחתון?

וכי תימא [ואם תאמר] שחזר התנא במשנתנו ושנה כלל זה משום דקא בעי למסתמה כרבנן [שהוא רצה לסותמה, לציין את המשנה בסתם, ללא ציון שם, וכשיטת חכמים], להורות שהלכה כמותם במחלוקתם עם ר' מאיר. ויש לדחות: לשם פסיקת הלכה אין צורך בחזרה זו, שהרי פשיטא [פשוט] הדבר שהלכה כחכמים, שהרי כלל הלכתי הוא: יחיד ורבים — הלכה כרבים!

ומשיבים: על סמך הכלל "יחיד ורבים — הלכה כרבים" כשלעצמו לא הייתי פוסק הלכה כחכמים, שכן מהו דתימא [שתאמר] מסתברא טעמא [מסתבר הטעם] של ר' מאיר, דקא מסייע ליה קראי [שכן מסייעים לו מקראות "שדים נכונו ושערך צמח", "בעשות מצרים דדיך למען שדי נעוריך"], לכן קא משמע לן [התנא שסתם כחכמים, משמיע לנו], שאין הלכה כר' מאיר. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר מדוע חזר התנא ושנה שאי אפשר לסימן העליון לבוא לפני הסימן התחתון, משום דקא בעי למתני [שהוא רוצה לשנות] את המשנה הבאה, שאף בה יש כלל דומה לזה של סדר הופעת הסימנים, בלשון "כיוצא בו", המורה על השוואת שני הכללים הללו.

ב משנה כיוצא בו בסדר הופעת סימני הבגרות אצל הבת, שאי אפשר שיופיע הסימן העליון בלא שהופיע כבר הסימן התחתון, כלל דומה בענין התלות בין שני דברים: כל כלי חרס שיש בו נקב, שהוא מכניס, שדרך נקב זה חודר משקה פנימה אל תוך הכלי — ודאי הוא שנקב זה אף מוציא משקה מן הכלי החוצה. והריהו חדל מלהיקרא "כלי" לענין שיהא כשר לקדש בו מי פרה אדומה. ואולם יש נקב בכלי חרס שהריהו מוציא משקה מן הכלי החוצה, ואולם הוא אינו מכניס משקה מבחוץ אל תוך הכלי. ולא יצא בכך מגדר "כלי".

ועוד כלל דומה: כל אבר מאברי הגוף שיש בו צפורן — ודאי שיש בו גם עצם, ואם הוא מן המת, הריהו מטמא במגע ובמשא ובאוהל (ואפילו אין בו כשיעור זית). ואולם יש אבר מאברי הגוף שיש בו עצם, ואין בו צפורן. ואבר כזה אינו נחשב לטמא אף בפחות מכזית בטומאת אוהל.

ועוד כלל בענין תלות בין שני דברים: כל המטמא (הראוי להיטמא) בטומאת מדרס הזב — הריהו מטמא (ראוי גם להיות) טמא מת. ואולם יש שמטמא טמא מת, ואינו מטמא מדרס.

ג גמרא שנינו במשנתנו בכלי חרס שניקב באופן שמכניס משקה אל תוך הכלי הריהו גם מוציא משקה מתוכו, וכלי שניקב באופן שמוציא משקה מתוכו, אין בו כשלעצמו בדווקא כדי להכניס משקה לתוכו. ומסבירים מה ענין הבחנה זו להלכה: כלי שיש בו נקב המכניס משקה אל תוכו — חדל להיקרא "כלי" ומשום כך הוא פסול לקדש בתוכו מי חטאת (מי אפר פרה אדומה), ופסול גם משום גסטרא (שבר כלי הראוי לשימוש ומקבל טומאה). ואילו כלי חרס שיש בו נקב המוציא משקה מתוכו החוצה ואינו מכניס — כשר לקדש בתוכו מי חטאת. ואולם פסול הוא משום גסטרא.

אמר רב אסי, כך חכמים שונין: כלי חרס שיעורו של הנקב הפוסלו הוא בכונס משקה. ולא אמרו חכמים שאף נקב קטן המוציא משקה פסול מלקדש מי חטאת בתוכו אלא לענין גסטרא בלבד. ומבררים: מאי טעמא [מה טעם]? אמר מר זוטרא בריה [בנו] של רב נחמן: לפי שאין אומרים אנשים "הבא גסטרא" לגסטרא שניקבה, כדי שלא תיזל, אבל אומרים אנשים "הבא גסטרא לכלי חרס שניקב".

ד ועוד בענין זה של נקב בכלי חרס, תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד בודקין כלי חרס על מנת לידע אם ניקב בשיעור שיש בו כדי כונס משקה אם לאו [לא]? יביא עריבה (גיגית) מלאה מים, ונותן את הקדרה שניקבה לתוכה. ומתבוננים: אם כנסה (חדרו מי העריבה אל תוך הקדירה) — בידוע שהנקב הוא בשיעור של כונס משקה, ואם לאו [לא] חדרו המים אל הקדירה — בידוע שהנקב אינו אלא בשיעור של מוציא משקה.