אמר רבא: דין זה האמור במשנתנו שאם הגדיר את מקום שביתתו המדוייק תחת האילן קנה שם שביתה והוא דכי רהיט [שכאשר ירוץ] לעיקרו של האילן מטי [יכול להגיע] עוד לפני שבת. אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] "חשכה לו" קתני [שנינו] משמע שמרוחק הוא יותר מכדי מרחק זה!

ומשיבים: "חשכה" משמעו — שלא יוכל להגיע בעוד יום לביתו, אבל לעיקרו של אילן מצי אזיל [יכול להספיק ללכת]. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון אחרת אמר רבא: חשכה לו משמעו כי מסגי קלי קלי [כשהוא הולך לאט לאט], אבל רהיט [אם ירוץ] — מטי [יגיע].

א רבה ורב יוסף הוו קא אזלי באורחא [היו הולכים בדרך יחד]. אמר ליה [לו] רבה לרב יוסף: תהא שביתתנו תותי דיקלא דסביל אחוה [תחת הדקל הנושא את אחיו] שהיה דקל אחר נשען עליו. ואמרי לה [ויש אומרים] שכך אמר לו: תותי דיקלא דפריק מריה מכרגא [תחת הדקל שהציל את בעליו ממס הקרקע] שהיה הדקל הזה פורה במידה כזאת שמפירותיו היו בעליו משלמים את כל מיסי הקרקע.

ושאל: ידע ליה מר [האם אדוני יודע, מכיר אותו]? אמר ליה [לו]: לא ידענא ליה [איני מכיר אותו]. אמר ליה [לו]: סמוך עלי, דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' יוסי אומר: אם היו שנים, אחד מכיר ואחד שאינו מכיר — זה שאינו מכיר מוסר שביתתו למכיר, וזה שמכיר אומר: "תהא שביתתנו במקום פלוני".

ומעירים: ולא היא, ואין הדבר כן בדיוק, לא תנא ליה [לא נשנתה אותה ברייתא] כר' יוסי, אלא אמר לו כן כי היכי דליקבל לה מיניה [כדי שיקבל רב יוסף ממנו] משום שר' יוסי נימוקו עמו והלכה כר' יוסי ברוב דבריו, ולכן לא יבוא רב יוסף לפקפק בדבר.

ב במשנה שנינו שאם אינו מכיר אילן או מקום מסוים אחר, או שאינו בקי בהלכה ואינו יודע שאפשר לקנות שביתה במקום רחוק, ואמר: "שביתתי במקומי" — זכה לו מקומו אלפים אמה לכל רוח.

ושואלים על כך: הני [אותן] אלפים אמה היכן כתיבן [היכן הם כתובות בתורה]? ומשיבים, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: "שבו איש תחתיו" (שמות טז, כט) משמעו — אלו ארבע אמות, שהן התחום הקטן ביותר כגון ליוצא מחוץ לתחומו. "אל יצא איש ממק מו" (שמות טז, כט) — אלו אלפים אמה של תחום שבת לשובת במקום, ש"מקום" סתם שיעורו אלפים אמה.

ושואלים: מנא לן [מנין לנו] שזה שיעור מקום? אמר רב חסדא: למדנו בדרך גזירה שווה "מקום" מ"מקום" שנאמר כאן "אל יצא איש ממקומו" ונאמר בפסוק ברוצח בשגגה "ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כא, יג). ובפסוק זה נאמר גם "מקום" וגם ענין מנוסה, ולמדים "מקום" מ"ניסה" (מנוסה). ולמדים "ניסה" מ"ניסה", מכתוב אחר באותו ענין "ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה" (במדבר לה, כו) ולמדים ניסה מ"גבול" האמור אף הוא באותו פסוק. ונלמד שוב בגזירה שווה "גבול" מ"גבול" שנאמר שם "ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו" (במדבר לה, כז) ונלמד עוד "גבול" מ"חוץ" שנאמר בפסוק זה, ואף אנו נלמד שוב בגזירה שווה "חוץ" מ"חוץ", דכתיב [שנאמר] בערי הלויים (שהן היו ערי מקלט) "ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה ואת פאת נגב אלפים באמה ואת פאת ים אלפים באמה ואת פאת צפון אלפים באמה" (במדבר לה, ה)

ושואלים: ונילף [ונלמד] "מקיר העיר וחוצה אלף אמה" (במדבר לה, ד) שהתחום הוא אלף אמה בלבד. ומשיבים: דנין בגזירה שווה מקום שנאמר בו "חוץ" ממקום אחר שנאמר בו "חוץ", ואין דנין "חוץ" מ"חוצה".

ומקשים: ומאי נפקא מינה [ומה יוצא מזה, מה ההבדל בין הדברים]? הא תנא דבי [הרי שנינו בשם חכם בית] מדרשו של ר' ישמעאל שלמד גזירה שווה לענין נגעי בתים מפסוק אחד שנאמר בו "ושב הכהן" (ויקרא יד, לט) ומפסוק אחר שנאמר בו "ובא הכהן" (ויקרא יד, מד) שדרש: זו היא שיבה זו היא ביאה, ואם כן, שינוי באות אחת ודאי אינו מעכב לימוד זה!

ודוחים: הני מילי היכא דליכא מידי דדמי ליה [דברים אלה אמורים היכן שאין דבר מילה הדומה לו] אבל היכא דאיכא מידי דדמי [היכן שיש דבר מילה הדומה לו], ליה — מדמי ליה ילפינן [מן הדומה לו אנו למדים] ולא ממה שאינו בדיוק כמוהו.

ג נחלקו תנאים במשנתינו אם תחום אלפים אמה הניתנות לכל אדם ממקום שביתתו הרי הן עגולות או מרובעות כטבלא. ושואלים: ור' חנינא בן אנטיגנוס מה נפשך [רצונך] מהי בדיוק שיטתו, ובאיזה אופן נסביר אותה. שכן אי אית ליה [אם יש לו] כאן גזירה שוה, והוא לומד הלכה זו מהנאמר בערי הלויים, הרי שם פיאות (זוויות) כתיבן [נאמרו], ומשמע: תחומים מרובעים. אי לית ליה [אם אין לו] גזירה שוה — אלפים אמה עצמן מנא ליה [מנין לו]?

משיבים: לעולם תאמר אית ליה [יש לו] גזירה שוה, ושאני הכא [ושונה כאן בענין הערים] שכן אמר קרא [המקרא]: "זה יהיה להם מגרשי הערים" (במדבר לה, ה) כוונתו: לזה, למגרש העיר, אתה נותן פיאות ומרובע, ואי (אין) אתה נותן פיאות לשובתי שבת בכל מקום שקנו שביתה, שאין מחשבים אלא תחום עגול.

ושואלים: ורבנן [וחכמים] כיצד מבינים הם הדגשה זו? ומשיבים: תני [שנינו], רב חנניה אומר: כזה יהו כל שובתי שבת שכל החישובים בקשר לשביתת שבת יהיו זהים.

אמר רב אחא בר יעקב: המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אף שם אינו חייב עד שמעביר הן ואלכסונן, שארבע אמות שנאמרו הן רק יסוד המידה שעל פיה מחשבים, אבל למעשה דנים על פי האלכסון הגדול יותר.

ואמר רב פפא בדיק לן [בחן אותנו] רבא: עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה טפחים ורוחב ארבעה טפחים, האם צריך שארבעה טפחים אלה יהיו הן ואלכסונן או לא? ואמרינן ליה [ואמרנו לו]: לאו היינו [אין זה] כדברי רב חנניה? דתניא [שכן שנינו בברייתא], רב חנניה אומר: כזה יהו כל שובתי שבת, משמע שבכל דיני שביתה בשבת מודדים אנו גם את האלכסון.

ד שנינו במשנה: וזה הוא שאמרו: העני מערב ברגליו, שיכול העני שאין ברשותו פת לעירוב לקנות שביתה כשנמצא בתוך תחום ואומר: קובע אני שביתתי במקום זה, אמר ר' מאיר: אנו אין לנו אלא עני שיכול לעשות כן שהקלו עליו חכמים, אבל מי שיש פת בידו אינו יכול לקנות שביתה בדרך זו, אלא בפת. ואילו ר' יהודה אומר שבין עני ובין עשיר יכולים להשתמש בדרך זו של עירוב.

אמר רב נחמן: מחלוקת זו בין ר' מאיר ור' יהודה היא באם אמר אדם: "שביתתי במקומי", שר' מאיר סבר: עיקר תיקונו ותקנתו של העירוב הוא בפת,