ר' מאיר היא שיטת משנתנו, הפוסלת את הסומא באחת מעיניו לדון, אף שהוא כשר להעיד. דתניא [שכן שנויה ברייתא], כך היה ר' מאיר אומר: מה תלמוד לומר (מלמדנו) הכתוב בדינם של הכהנים "כי בם בחר ה' אלהיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" (דברים כא, ה). שכן יש לשאול בכתוב זה: וכי מה ענין ריבים (סכסוכים משפטיים שבין אדם לחבירו) אצל נגעים? אלא מקיש (משווה) הכתוב דינם של ריבים לדינם של נגעים, לומר: מה דינם של נגעים נקבע דווקא ביום, דכתיב [שכן כתוב] בדין נגע צרעת האדם: "וביום הראות בו בשר חי יטמא" (ויקרא יג, יד), אף דינם של ריבים אינו אלא ביום.

ומן הצד האחר יש לומר: מה דינם של נגעים נוהג שלא בכהן שהוא סומא, דכתיב [שהרי כתוב] בדינו של הכהן הרואה את הנגעים: "לכל מראה עיני הכהן" (שם יב), ומכאן שאין הכהן כשר לדון בנגעים אלא אם כן רואה הוא בראייה שלימה של שתי עינים, אף דינם של ריבים הריהו שלא בסומא ואפילו בעין אחת. ועוד מקיש דינם של הנגעים לדינם של הריבים, מה ריבים נידונים דווקא שלא בדיינים הקרובים קירבת משפחה לבעלי הדין, אף דינם של נגעים נוהג דווקא שלא בכהנים קרובים.

ושואלים: אי [אם] כך שמשווים אנו בכל את דין נגעים וריבים זה לזה, שמא אף נאמר כך: מה דינם של ריבים נוהג דווקא בשלשה דיינים, אף דינם של נגעים יהא דווקא בשלשה כהנים? ודין (קל וחומר) הוא: אם דין ממונו של אדם, שהוא קל, הריהו בשלשה דיינים, דין גופו של אדם, שהוא חמור, לא כל שכן שיהיה בשלושה כהנים! לכך תלמוד לומר הכתוב בענין הנגעים "והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים" (שם ב), הא [הרי] למדת מכאן, שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים.

ובענין הסומא באחת מעיניו לדון, מסופר: ההוא סמיא דהוה בשבבותיה [סומא אחד באחת מעיניו שהיה גר בשכונתו] של ר' יוחנן, דהוה קדיין דינא [שהיה דן דינים], ולא קאמר ליה ולא מידי [ולא היה ר' יוחנן אומר לו ולא דבר]. ושואלים: היכי עביד הכי [כיצד עשה ר' יוחנן כך] שלא מחה באותו סומא? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן ככלל: הלכה כסתם משנה (שאין הדברים השנוים בה, נשנים בשמו של תנא מסויים),

ותנן [ושנינו במשנתנו]: כל הכשר לדון — כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואין כשר לדון, ואמרינן [ואמרנו]: הדין שיש הכשר להעיד אך אינו כשר לדון לאתויי מאי [לרבות את מה]? ועל כך אמר ר' יוחנן: לאתויי [לרבות] סומא באחת מעיניו שאף שהוא כשר להעיד אינו כשר לדון. הרי שלשיטת ר' יוחנן הלכה היא שהסומא באחת מעיניו פסול מלדון, ומדוע לא מחה באותו סומא שהיה שכנו ודן?

ומשיבים: ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח [משנה סתומה, ללא שם התנא, אחרת מצא], דתנן [שכן שנינו במשנה במסכת סנהדרין]: דיני ממונות דנין (חובה להתחיל לדונם) ביום ואולם אפשר גם שיהיו גומרין אותם בלילה. ואילו בנגעים אין דנים כלל בלילה, הרי שלשיטת סתם משנה זו, אין משווים דינם של ריבים (דיני ממונות) לדינם של נגעים. ומכאן גם שאין לפסול את הסומא באחת מעיניו מלדון בדיני ממונות (שהרי כל מקור דין זה הריהו מן ההשוואה לנגעים).

ושואלים: ומאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא [ומה חוזקו של סתם משנה זו, שבמסכת סנהדרין, מסתם משנה זו, שלנו], שפסק ר' יוחנן כמותה, ולכן לא מחה באותו סומא באחת מעיניו? ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור] בהסבר הדבר, כי סתמא [משנה סתומה] של רבים, כמשנה זו שבמסכת סנהדרין עדיף על פני סתם משנה כמשנתנו, שהועמדה (למעלה) כשיטת ר' מאיר שהוא תנא יחיד. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] הסבר אחר: משום דקתני לה גבי הלכתא דדיני [ששנה אותה עורך המשנה אצל הלכות דיינים], ולכן עדיף לפסוק על פיה בענין הכשרים לדון, מאשר על פי משנתנו.

א משנה כל דבר שחייב בהפרשת מעשרות ממנו — הריהו גם מטמא (ראוי להיטמא) בטומאת אוכלין. ואולם יש דבר שמטמא בטומאת אוכלין ואינו חייב במעשרות.

ב גמרא שנינו בסוף משנתנו שיש דבר שראוי לקבל טומאת אוכלין ואולם אינו חייב במעשרות. ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות את מה] באה משנתנו? ומשיבים: לאתויי [להביא, לרבות] דברי מאכל אלו, בשר ודגים וביצים, שראויים הם לקבל טומאת אוכלים, ואולם אין הם חייבים בהפרשת מעשרות.

ג משנה כל יבול שחייב בהשארת פאה ממנו בשדה לעניים — חייב אף בהפרשת מעשרות. ואולם יש שחייב במעשרות, ואינו חייב בפאה.

ד גמרא שנינו במשנתנו כי יש יבול שחייב בהפרשת מעשרות ולא בפאה. ושואלים: לאתויי מאי [להביא, לרבות מה] באה משנתנו? ומשיבים: לאתויי [להביא, לרבות] פרי התאנה, וירק שאינו חייב בפאה, אף שחייבים בהפרשת מעשרות. דתנן [שכן שנינו במשנה], כלל אמרו בהגדרת החייב בפאה: כל שהוא אוכל (דבר הנאכל), ונשמר, וגידולו מן הארץ, וזמן לקיטתו כאחד (בתקופה אחת מוגדרת בשנה), ומכניסו למחסן לקיום ממושך — הרי זה חייב בפאה.

ומסבירים מה בא כל אחד מהתנאים הללו למעט: אוכל — למעוטי [למעט] ספיחי סטים וקוצה (צמחי צבע, שאינם ראויים לאכילה). ונשמר — למעוטי [למעט] הפקר, שאין לו בעלים המשמרו מפני אחרים. וגידולו מן הארץ — למעוטי [למעט] כמהים ופטריות שמקור גידולם לא מן הארץ. ולקיטתו כאחד — למעוטי [למעט] תאנה שאין לה עונת לקיטה אחת, אלא מתמשכת לאורך זמן. ומכניסו לקיום — למעוטי [למעט] ירק שאינו מתקיים לאורך זמן, ואין מאחסנים אותו לזמן.

ואילו גבי [אצל] הגדרת הדברים החייבים במעשר תנן [שנינו]: כל שהוא אוכל, ונשמר, וגידולו מן הארץ — חייב במעשרות, ואילו התנאים הנוספים, שתהא לקיטתו כאחד, ומכניסו לקיום — לא קתני [אינו שונה]. הרי איפוא שתאנה וירק, חייבים במעשר ופטורים מהפאה, והם שהתמעטו בדברי משנתנו.

ה ומציינים: אם היו בהם, בירקות הפטורים מן הפאה, שומים ובצלין שהדרך להכניסם לקיום לאורך זמן, חייבין הם אף בפאה. דתנן [שכן שנינו במשנה], מלבנות (ערוגות) בצלים שבין הירק, ר' יוסי אומר: יש לתת פאה מכל אחת ואחת, וחכמים אומרים: מאחת על הכל.

ו אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: צמחי עולשין שזרען מתחילה לצורך מאכל בהמה, ואחר נמלך עליהן שישמשו למאכל אדם