לא ביטלו — לא, והבית נדון כאהל אף שהתבן ממלאו. אמר רב הונא: מאן תנא [מיהו התנא ששנה] מסכת אהלות — ר' יוסי היא [הוא], והתנא במשנתנו אינו מקבל שיטתו.

ושואלים: אי [אם] דעת ר' יוסי היא, הלוא איפכא שמעינן ליה [ההיפך שמענו אותו אומר] דתניא [ששנינו בתוספתא], ר' יוסי אומר: בית מלא תבן, ואין עתיד לפנותו — הרי הוא כמלא סתם עפר, ובטל. ואילו בית מלא עפר, ועתיד לפנותו — הרי הוא כסתם תבן, ולא בטיל. הרי שר' יוסי איננו מחלק לפי החומרים שבבית, אלא דן אם עתיד לפנותם אם לא!

אלא אמר רב אסי, כך יש לומר: מאן תנא [מיהו התנא ששנה] מסכת עירובין — ר' יוסי היא [הוא], ואינו מקבל דעת התנא במסכת אהלות.

רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: וכי מדיני טומאה על דיני שבת קרמית [אתה משליך, מראה סתירה]?! הלוא אין עניניהם שוים. הנח איסור שבת שהרי לענין שבת, אפילו ארנקי נמי [ארנק מלא כסף גם כן] מבטל איניש [אדם], שכן אסור הארנק בטלטול בשבת, וממילא נחשב כקבוע באותו מקום. ולעומת זאת התבן כיון שהוא ניטל אף בשבת, אינו חשוב קבוע בחריץ.

רב אשי אמר: וכי מבית על חריץ קא רמית [אתה משליך, מראה סתירה]?! בשלמא [נניח] חריץ למיטיימיה קאי [לסתום אותו הוא עומד], וחזקה היא שמה שמניחים בתוכו ישאר שם, שהרי ודאי מתכוונים לסותמו. אלא בית, למיטיימיה קאי [לסתום אותו הוא עומד]? ומן הסתם יוציאו ממנו את התבן והעפר, ולכן יש צורך בהוכחה יתרה בבית שרוצים להשאיר את הבית מלא כדי לסותמו.

א נאמר במשנה שאם נתן על החריץ נסר שרוחב ארבעה טפחים לו, הרי הוא כפתח. אמר רבא: לא שנו אלא שנתן אורכו של הנסר לרחבו של החריץ, אבל אם נתן את אורכו של הנסר לארכו של החריץ — אפילו הנסר רחב כל שהוא נמי [גם כן] ממעט את החריץ, והריהו כפתח, שהרי מיעטו מארבעה. שכן החריץ אינו רחב אלא ארבעה טפחים, ואם נתן לאורכו נסר רחב כלשהו, הרי שהוא עכשיו פחות מארבעה ואינו מהווה מחיצה.

נאמר גם: וכן הדין בשתי גזוזטראות זו כנגד זו. אמר רבא: הא דאמרת [זו שאומר אתה בהלכה זו] זו שכנגד זו — אין [כן] ניתרת על ידי נסר, וזו שלא כנגד זו — לא ניתרת, וזו למעלה מזו נמי [גם כן]. . שכן גם על ידי נסר קשה ללכת שם מפני הסכנה, ואין זה חשוב כפתח. לא אמרן [אמרנו] אלא כשיש בין זה לזה בגובה שלשה טפחים, אבל אם אין בין זה לזה שלשה אין מחלקים וגזוזטרא עקומה היא, שכל שהוא פחות משלושה טפחים דינו כלבוד, וההפרש הזה כאילו אינו.

ב משנה מתבן (ערימת תבן צבורה ומונחת) שבין שתי חצירות, אם המתבן גבוה עשרה טפחים — הריהו כמחיצה, ומערבין בחצירות שנים (שני עירובין) ואין מערבין אחד. אלו, בני חצר זו מאכילין בהמתן מכאן, מצדו האחד של המתבן. ואלו, מאכילין מכאן. ואין חוששים שמא יתמעט ושוב לא יהיה כמחיצה. ואם נתמעט התבן מגובה עשרה טפחים לכל אורכו — שוב אינו מחיצה, ולכן מערבין עירוב אחד, ואין מערבין שנים.

ג גמרא על מה שנאמר במשנה שבני שתי החצירות רשאים להעמיד בהמותיהם ליד המתבן ולהאכילן, אמר רב הונא: ובלבד שלא יתן לתוך קופתו (סלו) בידים ויאכיל, כי יש לחשוש שמא יתמעט גובה התבן מעשרה טפחים, ותפרץ חצר אחת לחברתה, ונמצא מטלטל בחצר שאין בה עירוב.

ושואלים, אם כן שאין לטלטל בידים תבן זה, יש לשאול: ולאוקמי שרי [וכי להעמיד בהמה על גבי התבן מותר]? והאמר [והרי אמר] רב הונא אמר ר' חנינא: מעמיד אדם את בהמתו על גבי עשבים בשבת, ואין חוששים שמא הוא עצמו יבוא לקטוף לבהמה עשבים, שבשל האיסור החמור שמדברי תורה ודאי לא ישכח ולא יעשה כן. אבל אין אדם מעמיד את בהמתו על גבי מוקצה בשבת. כי מחמת שאיסור המוקצה הוא מדברי חכמים בלבד, שמא ישכח ויבוא לטלטל בעצמו את המוקצה. וכן בענייננו, שאם אסור מדברי חכמים לקחת מן המתבן בידים, אסור אף להעמיד את הבהמה.

ומתרצים שאין מדובר שמעמיד את הבהמה שם ממש אלא דקאים לה באפה [שעומד בפניה] כשרוצה לילך למקום אחר וממילא אזלה ואכלה [הולכת בעצמה ואוכלת] מן המתבן, ועל כך לא גזרו חכמים.

על עיקר דברי רב הונא שואלים: ולא יתן לתוך קופתו תבן? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: בית שהיה בין שתי חצירות ופתוחים לו שני בתים אחרים ומילאהו תבן — מערבין שנים ואין מערבין אחד, שהתבן נחשב כמחיצה בתוך הבית. זה נותן לתוך קופתו ויאכיל לבהמתו, וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל. ואם נתמעט התבן מעשרה טפחים — שניהם אסורים.

כיצד הוא עושה? להתיר את השימוש לאחד מהם לבדו — נועל אחד מהם את ביתו בפתח הפתוח לבית האמצעי ומבטל את רשותו לחבירו, ואז הוא אסור להוציא מביתו לחצר וחבירו מותר.

וכן אתה אומר כעין הלכה זו בגוב (בבור) של תבן שנמצא בין שני תחומי שבת, שבני כל תחום יכולים להאכיל בהמותיהם מן התבן המשותף, ואין חוששים שמא יצאו מתחומם. קתני מיהת [שנינו מכל מקום]: זה נותן לתוך קופתו ויאכיל, וזה נותן לתוך קופתו ויאכיל. וקשה לדברי רב הונא!

ומתרצים אמרי [אומרים]: בית, כיון דאיכא [שיש בו] מחיצות ותקרה, כי מיפחית [כאשר מתמעט] התבן מגובהו — מינכרא ליה מלתא [ניכר לו הדבר], שהכל רואים את הבדל הגובה בהשוואה לתקרה, ולכשיתמעט מגובה עשרה ימנעו מליטול עוד. הכא [כאן] — לא מינכרא ליה מלתא [ניכר לו הדבר], ועשוי התבן להתמעט ותתבטל המחיצה מבלי משים.

ד נאמר בברייתא שאם נתמעט התבן שבבית מעשרה טפחים שניהן אסורין. ונדייק מלשון הברייתא: הא [הרי] אם היה התבן עשרה לפחות — שרי [מותר], ואף על גב דמידליא [ואף על פי שגבוהה] התקרה טובא [הרבה] מעל לתבן זה. שמע מינה [למד מכאן]: מחיצות שאין מגיעות לתקרה — שמן מחיצות. והרי נחלקו חכמים בבעיה זו אם מחיצות עשרה שאינן מגיעות לתקרה קרויות מחיצות (לעיל עירובין עב,א), ולכאורה מכאן ראיה שמחיצות הן לכל דבר!

אמר אביי: הכא [כאן] מדובר במקרה מיוחד; בבית שגובהו שלשה עשר טפחים חסר משהו עסקינן [עוסקים אנו], ותבן שגובהו עשרה. וכיון שבין ראש ערימת התבן והתקרה יש פחות משלושה טפחים, הרי כל הפחות משלושה טפחים לבוד הוא, וכאילו מגיעות המחיצות לתקרה.

ורב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר כאן בבית שגובהו עשרה טפחים