א משנה אור לארבעה עשר יום לחודש ניסן בודקין את החמץ המצוי בבית לאור הנר. כל מקום שאין מכניסין בו חמץ כרגיל, אין צריך בדיקה, שהרי אין מסתבר שיהא שם חמץ. ובמה אמרו חכמים ראשונים שקבעו הלכה שצריך לבדוק בין "שתי שורות של חביות יין המונחות במרתף" — הכוונה היא למרתף שהוא מקום שכרגיל מכניסין בו חמץ כלשהו. בפירוש דברי הלכה קדומים אלו נחלקו כבר תנאים ראשונים, בית שמאי אומרים: הכוונה היא שתי שורות על פני כל המרתף, ובית הלל אומרים: אין צורך בבדיקה מרובה כל כך, ודי בשתי שורות החיצונות שהן העליונות.

ב גמרא תחילה שואלים: מאי [מה משמעותו] של "אור" בביטוי "אור לארבעה עשר"? על כך ניתנו שתי תשובות. רב הונא אמר: נגהי [אור, נוגה], ורב יהודה אמר שפירוש "אור" כאן הוא לילי [לילה]. קא סלקא דעתך [עלה על דעתנו] מתחילה, כאשר דנו בנושא זה לומר דמאן [שמי] שאמר נגהי [אור] — התכוון לנגהי [אור] ממש, אור היום. שלדעתו יש לבדוק בבוקרו של יום הארבעה עשר. ומאן [ומי] שאמר לילי [לילה] — כוונתו ללילי [לילה] ממש. וכדי להכריע בדבר הביאו ראיות וקושיות מן הכתובים ומדברי חכמים לברר משמעותה של המלה 'אור'.

מיתיבי [מקשים]: נאמר "הבקר אור והאנשים שלחו המה וחמוריהם" (בראשית מד, ג), אלמא [מכאן] ש"אור" יממא [יום] הוא! ודוחים: מי כתיב [האם נאמר] "האור בקר"? "הבקר אור" כתיב [נאמר] ואין להבין "אור" כשם עצם אלא כפועל (בזמן הווה), כמאן דאמר [כמי שאומר]: צפרא נהר [הבוקר האיר], וכדברי רב יהודה אמר רב. שאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יכנס אדם לעיר זרה בכי טוב, כלומר בתוך הזמן שהחמה עדיין זורחת. שכן נאמר באור הביטוי "כי טוב", והטוב שבו הוא הבטחון לאדם בשעות האור. וכן כשרוצה לצאת מן העיר, יצא בכי טוב, כאשר כבר האירה השמש בבוקר.

מיתיבי [מקשים עוד]: נאמר "וכאור בקר יזרח שמש בקר לא עבות מנגה ממטר דשא מארץ" (שמואל ב כג, ד) אלמא [מכאן] שאור יממא [יום] הוא! ודוחים: מי כתיב [האם נאמר] "אור בקר"? "וכאור בקר" כתיב [נאמר], והכי קאמר [וכך אמר, כך יש להבין]: וכאור בקר בעולם הזה כעין האור הבא ומאיר בבוקר, כאשר האור בתוקפו, כעין זה תהיה זריחת השמש אף בתחילת זריחתה לצדיקים לעולם הבא (תוספות), שאור החמה יהא אז שבעתיים (ראה ישעיה ל, כו).

מיתיבי [מקשים עוד]: הלא נאמר "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה" (בראשית א, ה), אלמא [מכאן] שאור יממא [יום] הוא! ודוחים: הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין] למאיר ובא קראו יום. כפי שאמרנו כי 'אור' איננו שם עצם אלא פועל, ולדבר שמוסיף ומביא הארה קרא יום. ומקשים: אלא מעתה, לפי עקרון זה את המשך הכתוב "ולחשך קרא לילה" תצטרך לפרשו: "למחשיך ובא קרא לילה" עוד לפני חשיכה. ואולם השערה זו אי אפשר לקיימה, והא קיימא לן [והרי מוחזק לנו בידינו] כי עד צאת הכוכבים יממא [יום] הוא, נמצא שהמחשיך ובא עדיין אינו דווקא לילה אלא אפילו יום!

אלא יש לחזור מדרך הפירוש הקודמת, והכי קאמר [כך אמר, כך היתה כוונתו]: קרייה רחמנא לנהורא ופקדיה אמצותא דיממא [קרא ה' לאור שיבוא וציוהו על מצוות היום], וקרייה רחמנא לחשוכא ופקדיה אמצותא דלילה [וקרא ה' לחושך וציוהו על מצוות הלילה] ונבין "קרא" לא במשמעות קריאת שמות, אלא קריאה לדבר מסויים שיבוא.

מיתיבי [מקשים עוד]: נאמר "הללוהו שמש וירח הללוהו כל כוכבי אור" (תהילים קמח, ג) אלמא [מכאן] ש"אור" אורתא [ערב] הוא, שמבינים "כוכבי אור" במשמעות כוכבי הלילה. ודוחים: הכי קאמר [כך אמר] הללוהו כל כוכבים המאירים, ו"אור" אינו כינוי ללילה אלא תיאור מצב. ומקשים: אלא מעתה לפי פירוש זה, כוכבים המאירים הוא דבעו שבוחי [שצריכים לשבח]. שאינן מאירין לא בעו שבוחי [אינם צריכים לשבח]?! והא כתיב [והרי נאמר] (תהילים קמח, ג): "הללוהו כל צבאו" משמע שכל הכוכבים בכלל זה!

אלא לא כך הפירוש והא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] באמרו "כוכבי אור" — שאור כוכבים נמי [גם כן] אור הוא. ושואלים: למאי נפקא מינה [מה יוצא מכאן] אם אור הכוכבים קרוי אור? ומשיבים: יש בכך חשיבות לענין נודר מן האור. שאם נדר אדם ואמר: קונם עלי הנאת האור, יש לדעת מהו הקרוי אור, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנודר מן האור אסור אף באורן של כוכבים.

מיתיבי [מקשים עוד]: נאמר "לאור יקום רוצח יקטל עני ואביון ובלילה יהי כגנב" (איוב כד, יד)