בתרומה שחייבת בזמן הזה דרבנן [מדברי סופרים], שחובת הפרשת תרומה בטלה מן התורה סמוך לחורבן בית ראשון. אולם בחמץ שאיסורו דאורייתא [מן התורה] מי אמרינן [האם אומרים אנו]?! ומקשים: אטו [וכי] בדיקת חמץ עצמה דאורייתא [מן התורה] היא? הלא דרבנן [מדברי סופרים] היא! שהרי כפי שכבר נאמר מדאורייתא [מן התורה] בביטול בעלמא סגי ליה [בלבד די לה]. ולכן כיון שאיננו דנים כאן באיסור חמץ עצמו אלא בחובת בדיקתו שמדברי סופרים, יש מקום להשוותה לדין קופות התרומה.

מקרה אחר: צבור אחד של חמץ, ולפניו שני בתים בדוקין, ואתא [ובא] עכבר ושקל [ולקח] לפנינו, ולא ידעינן אי להאי על, אי להאי על [ואין אנו יודעים אם לבית זה נכנס, אם לבית זה נכנס] — היינו [הרי זה] דומה להלכה של שני שבילין, דתנן [שהרי שנינו במשנה]: שני שבילין, אחד טמא לפי שהיתה טומאה מן המת טמונה תחתיו, ואחד טהור. והלך באחד מהן, ואינו זוכר באיזה מהם הלך. ועשה אחר כך טהרות, כלומר טיפל בידיו בתרומה או קדשים הצריכים טהרה. ובא חבירו והלך בשביל השני, ואף הוא אינו זוכר איזה שביל היה זה, ועשה אף הוא טהרות.

ר' יהודה אומר: אם נשאלו לחכמים זה בפני עצמו וזה בפני עצמו — טהורין, שהרי לגבי כל אחד קיים רק ספק שמא נטמא, ומספק מעמידים אותם על חזקת טהרה ומטהרים אותם. ואולם אם באו שניהן בבת אחת — טמאין, שכיון שוודאי לנו שאחד מן השואלים העומדים עתה לפני בית הדין טמא הוא, אף שאיננו יודעים מי הוא, שניהם נחשבים טמאים מספק זה. ר' יוסי אומר: בין כך ובין כך טמאין.

אמר רבא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: אם באו בבת אחת ממש — דברי הכל טמאין, שאף ר' יהודה מודה בכך. אם באו בזה אחר זה ממש בלא קשר זה לזה — דברי הכל טהורין. לא נחלקו אלא באדם אחד הבא להשאל עליו ועל חבירו שהלך בשביל האחר. ר' יוסי מדמי ליה [מדמה אותו את המקרה] למקרה שבאו בבת אחת, ור' יהודה מדמי ליה [מדמה אותו] לזה אחר זה.

מקרה נוסף: ראה עכבר שנטל חמץ לפנינו וספק על [נכנס] העכבר לבית שנבדק כבר, ספק לא על [נכנס] — היינו [הרי זה] דומה להלכה של טומאה בבקעה, ובפלוגתא [ובמחלוקתם] של ר' אליעזר ורבנן [וחכמים].

דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנכנס לבקעה (למישור) בימות הגשמים, שכבר מתחילים הזרעים לצמוח ואין אז רשות לבריות להלך בשדה, שלא יזיקו לזרעים בדריסת רגליהם. דינה של הבקעה כרשות היחיד, וכלל הוא כי ספק טומאה ברשות היחיד — טמא. והיתה טומאה בשדה פלונית הידועה לנו, ואמר אחד: הלכתי במקום הלז באותה בקעה, ואיני יודע אם נכנסתי באותה שדה ואם לא נכנסתי. ר' אליעזר מטהר, וחכמים מטמאין.

שהיה ר' אליעזר אומר: ספק ביאה — טהור שאם ספק בידו אם נכנס למקום הטומאה — הריהו טהור, אבל ספק מגע טומאה — הרי זה טמא, ולענין זה נקבע הכלל שספק טומאה ברשות היחיד טמא. ואילו חכמים אומרים שאין לחלק בין ספק לספק, והריהו טמא מספק. ויש להשוות דבר זה לגבי בדיקת חמץ כשלא ברור אם הוכנס חמץ לבית.

מקרה נוסף: אם על [נכנס] העכבר לפנינו למקום וחמץ בפיו, ובדק אדם אחריו ולא אשכח [ולא מצא] את החמץ — הרי זו כעין פלוגתא [מחלוקת] ר' מאיר ורבנן [וחכמים], דתנן [שכן שנינו במשנה]: היה ר' מאיר אומר: כל דבר שבחזקת טומאה, שמוחזק בידינו שיש טומאה טמונה במקום מסויים. וחפרו באותו מקום, ולא מצאו דבר. בכל זאת לעולם הוא נשאר בטומאתו, עד שיודע לך הטומאה היכן היא. ואף אם לא מצא, חוששים אנו שמא לא חפש כהוגן.

וחכמים אומרים בענין זה: בודק והולך עד שמגיע לסלע, שודאי אין תחתיו טומאה, או לקרקע בתולה שלא עובדה מעולם. ואם לא מצא, משמע שאין להחזיק עוד טומאה שם, וכן לענין חמץ.

מקרה נוסף: אם על [נכנס] העכבר לפנינו וחמץ בפיו, ובדק אדם אחריו ואשכח [ומצא] פירור חמץ, ויש להסתפק אם זהו הפירור שהיה בפי העכבר — הרי זה דומה לפלוגתא [מחלוקת] רבי ורבן שמעון בן גמליאל;

דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שדה שנאבד בה קבר ויודעים שהיה קבר בשדה אבל נשכח מקומו — הנכנס לתוכה טמא, שמא במקום שדרך שם היה הקבר. נמצא בה קבר לאחר זמן וצוין — הנכנס לתוכה בשאר מקומות טהור, שאני אומר: קבר שאבד קודם הוא קבר שנמצא עכשיו, וכל השאר — טהור, אלו דברי רבי. ורבן שמעון בן גמליאל אומר: תיבדק כל השדה כולה שמא הקבר שנמצא עתה אינו זה שאבד קודם, ועדיין חשש טומאה במקום, וכן לענין חמץ.

מקרה אחר: הניח תשע פירורים של חמץ ומצא עשר, שברור לנו שעכברים גררו והחביאו פירור נוסף, אחד לפחות — הרי זה דומה לפלוגתא [מחלוקת] רבי ורבנן [וחכמים]. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הניח מנה (מאה דינרים) מכספי מעשר שני, ומצא מאתים שברור לנו לפחות שבא מישהו לכאן והניח באותו מקום מנה נוסף, ואיננו יודעים מה טיבו, אומרים אנו כי חולין ומעשר שני מעורבין זה בזה — שמן הסתם מנה נוסף מנה של חולין הוא אף שאין ידיעה איזהו של חולין ואיזה של מעשר, אלו דברי רבי.

וחכמים אומרים: הכל חולין. שכיון שברור שהיה שם אדם אחר, שמא לקח אותו אדם את המנה והניח מאתים אחרים, ואין למאתים שנמצאו כל קשר עם המנה שאבד. ואף לענין חמץ יש לומר כי כיון שברור שעכברים היו במקום, שמא גררו העכברים את הפירורים שהיו למקומות אחרים באותו בית והביאו עשרה פירורים ממקום אחר, וצריך כל הבית בדיקה שנית.

מקרה נוסף: הניח עשר ומצא תשע — היינו סיפא [הרי זו סופה] של אותה ברייתא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: הניח מאתים ומצא מנה — הרי מנה מונח, כלומר מנה אחד שהיה שם מן השנים נשאר במקומו, ומנה אחר מן המאתיים מוטל ומצוי במקום אחר. אלו דברי רבי.

וחכמים אומרים לשיטתם: הכל חולין, שיש לומר שהלוקח לקח את הכל והמנה שנמצא אחר כך — מנה אחר הוא, והרי הוא כספי חולין. וכן לענין חמץ שנוסף או נגרע מן הפירורים הידועים.