את הקל וחומר הזה דוחים: מה לערלה שכן לא היתה לה שעת הכושר, שהרי הערלה חמורה לפי שלא היתה לה כלל שעה שהיתה כשרה בה, שמשעה שגדל העץ עד זמן היתרו הריהו אסור — תאמר בבשר בחלב, שהיתה לו שעת הכושר! שהרי הבשר והחלב היו מותרים כל אחד בפני עצמו לפני שבישלום יחד. ולכן מביאים ראיה אחרת: חמץ בפסח יוכיח — שהיה לו שעת הכושר לפני חג הפסח, ובכל זאת אסור בהנאה.

ודוחים: מה לחמץ בפסח שהוא חמור — שכן האוכלו ענוש כרת, תאמר בבשר בחלב שהאוכלו אינו ענוש כרת! ומשיבים: כלאי הכרם יוכיחו, שאין ענוש כרת — ואסור בהנאה.

עד כאן הדיון שהיה, ולעניננו שואלים: ואם אמנם איתא [יש] לקבל את ההלכה שכלאי הכרם לוקים עליהם אף שלא כדרך הנאתם, ניפרוך [שיקשה] קושיה אחרת על ההוכחה האחרונה: מה לכלאי הכרם — שכן לוקין עליהן אפילו שלא כדרך הנאתן.

ואביי כיצד מתרץ הוא קושי זה? הוא משיב: כשאתה אומר "תאמר" בדבר זה, במאי [במה] תאמר כלומר, מה יכול אתה להמשיך בשאלה זו אם תאמר בבשר וחלב שאין לוקין עליו אלא דרך הנאתו — אטו [וכי] בבשר בחלב לשון אכילה כתיב ביה [כתובה בו]?! והלוא לא נאמרה בו אכילה, ולכן לוקים עליו אף שלא כדרך הנאתו, ואין כאן איפוא כל מקום לסתירה.

ושואלים: ובאמת, ואידך דקא מותיב לה [והאחר, שהוא מקשה אותה קושיה] כיצד הגיע להקשותה, הרי אין כתובה שם אכילה! ומשיבים: סבר, להכי קא גמר [לכך לצורך זה למד] מנבילה. מה נבילה לוקים עליה רק דרך הנאתה, שכן נאמרה בה לשון אכילה — אף בשר בחלב אין לוקים עליו אלא דרך הנאתו בלבד.

ואביי סבור: כי להכי [לשם כך] לא כתב אכילה בגופו של איסור בשר בחלב לומר שלוקין עליו אפילו שלא כדרך הנאתו.

ושואלים: וליפרוך [ושיקשה שם]: מה לכלאי הכרם — שכן לא היתה לו שעת הכושר, שהרי משעה שהחלו הכלאים לצמוח בכרם נאסרו! אמר ר' אדא בר אהבה: זאת אומרת כלאי הכרם עיקרן נאסרין כלומר, לא רק החלק שגדל כתוצאה מזריעת הכלאים, אלא גם הגרעין והשתיל עצמו שממנו צמח, הואיל והיתה להן לגרעין שעת הכושר (שעה שהיה כשר בה) קודם השרשה, ונמצא שגם בכלאי הכרם יש שעת הכושר.

מתיב [מקשה] על כך רב שמעיה ממה ששנינו במשנה: המעביר עציץ נקוב שזרעים בתוכו בכרם, אם הוסיף העציץ במשך הזמן מאתים כלומר, אחד ממאתים על גידולו הקודם ואין בחלק המותר כדי מאתים על חלק האיסור, שחלק זה שוב אינו בטל בכמות ההיתר שיש בכל הצמח — אסור משום כלאים. ונדייק: הוסיף — אין [כן, נאסר], לא הוסיף — לא! משמע שבכלאי הכרם אין עיקרם נאסר אלא בתוספת הגדילה בלבד!

אמר רבא: תרי קראי כתיבי [שני מקראות כתובים] בדין כלאי הכרם, ושני מיני איסורים הם "לא תזרע כרמך כלאים פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב, ט), אם כן כתיב [כתוב] שם "הזרע" וכתיב [וכתוב] "המלאה" (הגידולים), הא כיצד? שהיה זרוע מעיקרו בכרם — נאסר מיד בהשרשה. ואילו צמח שהיה זרוע ובא קודם לכן, ורק מכניסים אותו לכרם (בעציץ נקוב וכדומה), אם הוסיף וגדל בכרם — אין [כן] נאסר, לא הוסיף — לא.

א ועוד בעניני איסורי הנאה. אמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: בכל איסורי הנאה מתרפאין, חוץ מעצי אשירה (עצים המשמשים לעבודה זרה). ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר], אי נימא דאיכא [אם תאמר שיש] סכנה נפשות בדבר — אפילו עצי אשירה נמי [גם כן] מותר להתרפא בהם! ואי [ואם] במקום דליכא [שאין] בו סכנה — אפילו כל איסורין שבתורה נמי [גם כן] לא יהנה מהאיסור?!

ומשיבים: לעולם מדובר כאן דאיכא [שיש] סכנת נפשות, ואפילו הכי [כך] עצי אשירה לא יהנה מהם. דתניא [שהרי שנינו בברייתא], ר' אליעזר אומר: אם נאמר "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" (דברים ו, ה), למה נאמר "בכל מאדך". ואם נאמר "בכל מאדך", למה נאמר "בכל נפשך"? שיש כאן לכאורה כפל לשון או יתור.

אלא לומר לך: אם יש אדם שגופו חביב עליו מממונו — לכך נאמר "בכל נפשך", שצריך למסור את נפשו. ויש אדם שממונו חביב עליו מגופו — לכך נאמר "בכל מאדך", שמתפרש: בכל ממונך. ומכל מקום, למדנו שלעניינים מסויימים חייב אדם למסור נפשו ולא יתרפא מאיסור.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל אמר בשם ר' יוחנן: — בכל איסורי הנאה מתרפאין, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות