ואתי [ויכול לבוא] המלוה ופריק [ויפדה] בסכום סמלי מן ההקדש, כלומר להפקיעו למעשה מרשות הקדש. דתנן [שכן שנינו במשנה] בכגון זה: מוסיף המלוה עוד דינר על סכום החוב ופודה את הנכסים האלו שמעיקר הדין אינו צריך לפדות כלל. אלא כדי שלא יאמרו שדבר יוצא מן ההקדש בלא פדיון תיקנו שיעשה פדיון סמלי, בדינר אחד. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה דזבין [כשמכר] מלוה, וכן אם קדיש [הקדיש] מלוה את הנכסים בתקופה שלפני זמן הפרעון.

אביי אמר: למפרע הוא גובה, וטעמו: כיון דמטא זמניה ולא פרעיה, איגלאי מילתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי [שהגיע זמנו ולא פרעו, התברר הדבר למפרע שמתחילה ברשותו של המלוה היה עומד] ושפיר אקדיש, ושפיר זבין [ויפה הקדיש ויפה מכר]. ואילו רבא אמר: מכאן ולהבא הוא גובה, וטעמו: כיון שאילו הוו ליה זוזי — הוה מסליק להו בזוזי [היה לו ללוה כסף היה מסלק את חובו בכסף] ולא היה כל קנין למלוה בקרקעות. אישתכח דהשתא קא קני [נמצא שעכשיו עם זמן הפרעון הוא קונה] ולכן אינו יכול להקדיש או למכור.

א לפני שמגיעים להבאת ראיות לצד זה או אחר, רוצים לברר: ומי [והאם] אמר רבא הכי [כך]? והרי מדבריו במקום אחר נראה שלא כך סבר, כי אמר רמי בר חמא: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות, כלומר בתנאי שכל נכסיו של ראובן אחראים לשמעון על מקח זה ואם יתברר שיש משכנתא על שדה זה יכול שמעון ליטול תמורתה נכס אחר וזקפן עליו במלוה, ולא שילם שמעון את דמי השדה אלא נשאר חייב סכום זה. ובינתיים מת ראובן ואתא [ובא] בעל חוב של ראובן שהיה חובו מוקדם לזמן מכירה זו וטריף ליה [ולקח את הקרקע] משמעון מתוך שהיתה משועבדת לחוב זה. ואתא [ובא] שמעון ופייסיה בזוזי [ופייס את המלוה הראשון בכסף] ששילם את חובו כדי שיוותר על השדה.

עדיין דינא [דין] הוא דאתו [שיכולים לבוא] בני ראובן המוכר ואמרי ליה [ואומרים לו] לשמעון תן לנו את הכסף שאתה חייב לאבינו עבור השדה. ואם תתבע מאתנו עבור האחריות — איננו משלמים כי אנן מטלטלי שבק אבון גבך [אנחנו, מטלטלים הניח אבינו אצלך] אותו ממון שאתה חייב לנו תמורת השדה ומטלטלי דיתמי [ומטלטלים של יתומים] לבעל חוב לא משתעבדי [משתעבדים] ומכיון שכך לא היה לבעל חוב עלינו דבר ואתה שפרעת חוב זה גרמת לעצמך הפסד בכך.

ואמר רבא: אי [אם] פיקח שמעון זה — מגבי להו [ישלם להם] בחובם לא כסף אלא ארעא [קרקע]. וכיון שעתה יש בידם קרקע, יש מקום מהיכן להפרע את אחריות הנכסים של ראובן, והדר גבי לה מינייהו [ויחזור ויגבה אותם מהם] בשביל אחריות ראובן על השדה שנמכר. שאמר רב נחמן: יתומים שגבו קרקע בחובת אביהם מבעל חוב אחד — בעל חוב אחר חוזר וגובה אותה מהן לפרעון התחיבויותיו של האב.

ולענייננו שלנו: אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] "למפרע הוא גובה" והשדה נחשב של המלוה אף לפני זמן הפרעון, אמטו להכי [משום כך] חוזר וגובה אותה מהן — דכמאן דגבו מחיים דאבוהון דמי [שכמי שגבו מחיי אביהם הם נחשבים] שאומרים אנו שהשדה שנתן שמעון בפרעון חובו התברר למפרע שהיה שייך לראובן משעה שנתחייב לו הקונה לשלם בעד השדה, ומשום כך יכול עכשיו שמעון לחזור ולגבות את השדה, אלא אי אמרת [אם אומר אתה] "מכאן ולהבא הוא גובה" אמאי [מדוע] חוזר וגובה אותה מהן? הא הוי כמאן דזבין יתמי נכסי דמי [הרי הוא כמי שקנו היתומים נכסים נחשב], ואילו קני יתמי נכסי, מי קא משתעבדי לבעל חוב [היו קונים היתומים נכסים חדשים משלהם, האם היו משתעבדים לבעל חוב] של אביהם? שהרי רק נכסי האב משועבדים לפרעון חובותיו! ואם כן הרי זו סתירה לשיטת רבא מדברי עצמו.

ודוחים: שאני התם [שונה שם] דאמר להו [שיכול אותו שמעון לומר להם] לבני ראובן; כי היכי דמשתעבדנא ליה לאבוכון [כמו שאני משועבד לאביכם] לשלם לו את חובו, משתעבדנא נמי [משועבד אני גם כן] לבעל חוב דאבוכון [של אביכם]. וזאת, משיטתו של ר' נתן הסבור כי מי שהלווה לאחד ולוה מאחר, משמש רק אמצעי בין המלוה הראשון והלווה השני, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' נתן אומר: מנין לנושה בחבירו מנה וחבירו בחבירו, שמוציאין מזה הלווה השני, ונותנין לזה, המלוה הראשון, ואין צורך כלל להעביר את הכסף דרך אותו אדם שלוה מאחד והלוה לאחר. תלמוד לומר "ונתן לאשר אשם לו" (במדבר ה, ז) משמע שיש להחזיר את החוב למי שהחוב בסופו של דבר שלו ואין הדבר קשור במחלוקת אם למפרע הוא גובה.

ב ומעתה רוצים להביא ראיות לשיטות החולקים. תנן [שנינו במשנתנו]: גוי שהלוה את ישראל על חמצו ונשאר ברשות ישראל — אחר הפסח מותר בהנאה. ונברר: אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] "למפרע הוא גובה" — אמטו להכי [משום כך] מותר בהנאה, משום שנתברר למפרע שהחמץ היה שייך לגוי.

אלא אי אמרת [אם אומר אתה] "מכאן ולהבא הוא גובה", אמאי [מדוע] מותר בהנאה? הלוא ברשותא [ברשות] ישראל הוה קאי [היה עומד] החמץ, ושלו היה, וכיון שכן — הריהו אסור בהנאה! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כשהרהינו אצלו שלא היה החמץ מצוי בבית הישראלי אלא היה ממושכן ומונח בבית הגוי, ובמקרה זה ודאי שהמשכון נחשב כשייך לגוי אלא אם כן החזיר הישראלי את חובו.

ומציעים: לימא כתנאי [האם לומר שמחלוקת זו כמחלוקת תנאים] שנחלקו אף הם בסוגיה זו ששנינו: ישראל שהלוה לגוי על חמצו — לאחר הפסח אינו עובר, משום (משמו של) ר' מאיר אמרו: עובר. ומעירים: מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה נחלקו] דמר [שחכם זה, ר' מאיר] סבר שעובר משום שלדעתו למפרע הוא גובה, ולכן התברר למפרע שהחמץ היה שלו וברשותו של הישראל בפסח, ומר [וחכם זה שהתיר] סבר שמכאן ולהבא הוא גובה ועדיין אינו ברשותו.

ודוחים: ותסברא [וכי יכול אתה לסבור] כן? אימא סיפא [אמור את סוף] אותה ברייתא: אבל גוי שהלוה לישראל על חמצו — לאחר הפסח דברי הכל עובר. והא איפכא מיבעי ליה [והרי ההיפך היה צריך להיות] למאן [למי] שאמר התם [שם בקטע הראשון] "אינו עובר" — הכא [כאן] צריך להיות עובר, למאן [למי] שאמר התם [שם] "עובר" — הכא [כאן] צריך היה להיות אינו עובר, שהרי לפי עקרון זה מי שסבור שלמפרע הוא גובה צריך היה לומר שהחמץ שייך לגוי ואינו עובר עליו.