ואחד הסך גופו בשמן תרומה, אחד תרומה טמאה ואחד תרומה טהורה — משלם חומש ואם שגג ואכל, את חומש הקנס הזה — משלם חומשא דחומשא [חומש של חומש] שהחומש עצמו נעשה לענין זה כתרומה עצמה, שצריך לשלם חומש עליו.

א איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו בדיני תרומה: כשהוא משלם את התרומה, לפי מדה משלם או לפי דמים (שוויים הכספי) משלם? ומבארים: כל היכא דמעיקרא שויא ארבעה זוזי ולבסוף שויא זוזא [כל מקום שמתחילה שוה התרומה ארבעה דינרים ולבסוף שוה רק דינר אחד] לא תיבעי [תישאל, תסתפק] לך, שודאי כדמעיקרא [כמתחילה] הוא משלם, לפי הדמים שעלה הדבר קודם לכן, שלא גרע [גרוע] הוא מגזלן, כלומר אין מקילים בדינו מבדין גזלן הגוזל מחבירו, ולאו דוקא מהקדש. דתנן [שהרי שנינו במשנה]: כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה גם אם ירד ערכו של הדבר הנגזל לאחר מכן,

כי תיבעי לך [כאשר תישאל, תסתפק, לך] דמעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה [שבתחילה היתה שוה דינר, ולבסוף שוה ארבעה דינרים] מאי [מה הדין]? האם לפי מדה משלם, דאמר ליה [שאומר לו] גזבר ההקדש: גריוא אכל גריוא משלם [סאה אכלת סאה תשלם] ואפילו עלה המחיר. או דילמא [שמא] לפי דמים משלם, בזוזא [בשווה דינר] אכל בזוזא [בשווה דינר] משלם.

אמר רב יוסף: תא שמע [בא ושמע] פתרון לשאלה זו, ששנינו בברייתא: אכל גרוגרות (תאנים יבשות) של תרומה ושילם לו תמורתם תמרים — תבא עליו ברכה שמחיר התמרים גבוה יותר. אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] לפי מדה משלם — אמטו להכי [משום כך] תבא עליו ברכה, דאכיל גריוא דגרוגרות דשויא זוזא [שאכל סאה של גרוגרות ששוה דינר] וקא יהיב גריוא דתמרים דשויא ארבעה [ונותן לו סאה של תמרים השוה ארבעה דינרים] אלא אי אמרת [אם אומר אתה] לפי דמים משלם אמאי [מדוע] תבא עליו ברכה? בזוזא אכל בזוזא קא משלם [בשוה דינר אכל — בדינר משלם] ומה הרבותה בדבר?

אמר אביי: לעולם אפשר לפרש שלפי דמים משלם, ואמאי [ומדוע] אומרים תבא עליו ברכה — דאכל מידי דלא קפיץ עליה זביניה [שאכל דבר שאין קופצים עליו הקונים] וקא משלם מידי דקפיץ עליה זביניה [ומשלם בדבר שקופצים עליו קונים] ולכן אף שלא הוסיף כלל במחיר, נוח לכהן לקבל תשלום כזה משום שיכול לקבל עבורו כסף מיד אם רצונו בכך.

ושוב מנסים להוכיח; תנן [שנינו במשנה]: האוכל תרומת חמץ בפסח, בשוגג — משלם קרן וחומש, אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] לפי מדה משלם שפיר [יפה], מובן. שהאוכל סאה של תרומה חוזר ומשלם סאה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] לפי דמים משלם, וכי חמץ בפסח בר [בן] דמים הוא? והרי אינו שוה מאומה! ומשיבים: אין [כן] אף לחמץ בפסח יש ערך, הא מני [משנה זו לפי מי היא] — לפי שיטת ר' יוסי הגלילי היא שאמר חמץ אף בפסח מותר בהנאה.

ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה של המשנה]: במזיד פטור מן התשלומין ומדמי עצים ואף שעשה במזיד, אי [אם] כשיטת ר' יוסי הגלילי, אם כן גם אם נפטר משום כך מחומש, אמאי [מדוע] פטור מן התשלומין ומדמי עצים ולא ישלם את הקרן, שהרי גרם לכהן נזק כשאר גזלנים?!

ומשיבים: סבר לה כר' נחוניא בן הקנה דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ר' נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומים, שלדעתו לא רק החייב מיתה בידי אדם (כמחלל שבת) איננו משלם עבור מה שהזיק בשעת מעשה העבירה שחייבו מיתה, אלא גם מי שמתחייב מיתה בידי שמים (כרת) כגון מחלל יום הכפורים איננו משלם עבור מה שהזיק באותה שעה. ולכן, האוכל חמץ של אחר בפסח במזיד, כיון שהוא מתחייב כרת — נפטר מכל תשלום.

ומעירים: השאלה אם לפי מידה או לפי דמים משלם היא כתנאי [כתנאים] שנחלקו כבר בבעיה זו, ששנינו בתוספתא: האוכל תרומת חמץ בפסח בין שוגג בין מזיד — פטור מן התשלומין ומדמי עצים — אלו דברי ר' עקיבא, ואילו ר' יוחנן בן נורי מחייב. אמר לו ר' עקיבא לר' יוחנן בן נורי: וכי מה הנאה יש לו בה? כלומר, הלוא תרומה זו אסורה בהנאה ואינה שווה מאומה, ומה יכול הכהן ליהנות בה? אמר לו ר' יוחנן בן נורי לר' עקיבא: ומה הנאה יש לאוכל תרומה טמאה בשאר כל ימות השנה — שמשלם, והרי גם תרומה טמאה אסורה באכילה, ואף על פי כן זר שאכלה חייב קרן וחומש!

אמר לו: יש לחלק; לא, אם אמרת בתרומה טמאה בשאר ימות השנה, שאף על פי שאין לו בה היתר אכילה, מכל מקום יש לו בה לכהן היתר הסקה שיכול לשרפה ולהנות ממנה תוך כדי כך, תאמר בזה בתרומת חמץ בפסח — שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה, הא [הרי] למה זה דומה לתרומת תותים וענבים שנטמאה, שאין לו בה לא היתר אכילה ולא היתר הסקה שהרי אינם ראויים להסקה.

ומוסיפים: במה דברים אמורים שנחלקו בפיצוי עבור התרומה — במפריש תרומה ראויה והחמיצה בתוך הפסח, אבל מפריש תרומת חמץ בפסח — דברי הכל אינה קדושה שהרי נתן דבר שאיננו שוה מאומה.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: את הכתוב "ואיש כי יאכל קודש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש" (ויקרא כב, יד) דורשים: שנותן לכהן דבר הראוי להיות קדש, פרט לאוכל תרומת חמץ בפסח, שפטור מן התשלומים ואף מדמי עצים, אלו דברי ר' אליעזר בן יעקב, ור' אלעזר חסמא מחייב. אמר לו ר' אליעזר בן יעקב לר' אלעזר חסמא: וכי מה הנאה יש לו בה בתרומת חמץ? והלוא אינה שוה מאומה! אמר לו ר' אלעזר חסמא לר' אליעזר בן יעקב: וכי מה הנאה יש לו לזר האוכל תרומה טמאה בשאר ימות השנה שמשלם?

אמר לו: יש לחלק לא אם אמרת בתרומה טמאה בשאר ימות השנה שאף על פי שאין לו בה היתר אכילה אבל יש לו בה היתר הסקה, תאמר בזו — שאין לו בה לא היתר אכילה ואין לו בה היתר הסקה שהרי חמץ אסור בהנאה! אמר לו: אף בזו בתרומת חמץ בפסח יש לו בה היתר הסקה, שאם רצה הכהן — מריצה (זורקה) לפני כלבו, או מסיקה תחת תבשילו שלדעת ר' אלעזר חסמא חמץ בפסח מותר בהנאה כשיטת ר' יוסי הגלילי.