כעבין (ככרות עבים הנראים כלחמים ממש) — חייבין בחלה, ואם כלמודין (כלונסאות) — פטורים, שבוודאי ישמשו רק לצורך הכותח. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: האי כובא דארעא מאי מברכין עלויה [אותו בצק דליל הנאפה בכירה מה מברכים עליו]? אמר ליה [לו] רב יוסף: מי סברת נהמא [האם סבור אתה שלחם] הוא?! גובלא בעלמא [גיבול בצק בלבד] הוא ומברכין עלויה [ומברכים עליו] כעל שאר תבשילי דגן "בורא מיני מזונות".

ומסופר שמר זוטרא קבע סעודתיה עלויה [סעודתו עליו], על בליל זה, וברך עלויה [עליו] לפני אכילתו "המוציא לחם מן הארץ", ולאחר אכילתו שלש ברכות, שמאחר שקבע עליו את ארוחתו הריהו מחשיבו בכך כלחם ממש.

והוסיף ואמר מר בר רב אשי: ואדם יוצא בהן במיני לחם אלה ידי חובתו בפסח כמצה, מאי טעמא [מה טעם הדבר] — "לחם עוני" קרינן ביה [קוראים אנו בו, לו], ללחם זה, ובכלל מצה הוא.

א ובענין ברכות אמר מר בר רב אשי: האי דובשא דתמרי [דבש תמרים זה] מברכין עלויה [עליו] "שהכל נהיה בדברו". ומאי טעמא [מה טעם] אין מברכים עליו "פרי העץ" כעל פרי התמר עצמו? — כי אותו דבש אינו מעיקר הפרי אלא זיעה בעלמא [בלבד] הוא, הנוטף מן הפרי הבשל.

כמאן [כדעת מי] עשה במנהגו זה? — כי האי [כדעת זה] התנא, דתנן [שכן שנינו במשנה] דבש תמרים, ויין תפוחים וחומץ ספוניות (ענבים הצומחים בסוף העונה ואינם מתבשלים אלא עושים מהם חומץ), וכן שאר מיני מי פירות שהיו כולם של תרומה, אם אכל מהם זר, ר' אליעזר מחייב לשלם בכגון זה קרן וחומש, כלומר, את גוף הנזק ועוד תוספת חומש, כקנס שמשלם המועל בקדשים. ור' יהושע פוטר בכגון זה, שלדעתו הדברים שהוזכרו הינם רק מוצרי לוואי ואינם עיקר הפרי, וכשיטת ר' יהושע בתרומה פסק מר בר רב אשי לענין ברכה.

אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: טרימא מהו דינו לענין ברכה? לא הוה אדעתיה [היה בדעתו] של רבא, לא הבין, מאי קאמר ליה [מה הוא אומר לו], ששכח מה הוא טרימא. יתיב [ישב] רבינא קמיה [לפני] רבא, אמר ליה [לו] רבינא לאותו תלמיד השואל: האם לטרימא דשומשמי קאמרת של שומשומין אתה אומר, מתכוין], או דקורטמי קאמרת [של כרכום אתה אומר], או דפורצני קאמרת [של חרצני ענבים אתה אומר]? אדהכי

והכי אסקיה [בין כה וכה העלה] רבא לדעתיה [בדעתו], נזכר ואמר ליה [לו] לאותו תלמיד: חשילתא [לדברים מעוכים] ודאי קא אמרת [אתה אומר, מתכוין], ואדכרתן מלתא הא [והזכרתני דבר הלכה זה] שאמר רב אסי: האי תמרי [אותם תמרים] של תרומה מותר לעשות מהן טרימא, ואולם אסור לעשות מהן שכר. שכאשר עושה מהתמרים טרימא הריהם נשארים בעינם, ואולם כאשר הוא עושה מהם שיכר הריהם מתקלקלים, ואסור לקלקל מאכל תרומה. ומסכמים: והלכתא [והלכה] היא שתמרי ועבדינהו [תמרים ועשאם] טרימא — מברכין עלוייהו [עליהם] "בורא פרי העץ". מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — משום שבמלתייהו קיימי כדמעיקרא [שבדברם בטבעם, הם עומדים כמתחילה].

ב שאלה אחרת נשאלה לגבי שתיתא (מאכל העשוי מקמח שבלים קלויות שהוסיפו עליהן דבש או חומץ וכדומה), מה היא הברכה שמברכים עליו. רב אמר שמברכים "שהכל נהיה בדברו", ושמואל אמר שמברכים עליו "בורא מיני מזונות".

על כך העיר ואמר רב חסדא: ולא פליגי [ואינם חלוקים], כי כל אחד מהם התכון למקרה אחר, הא [זה] שאמר שמואל שברכתו "בורא מיני מזונות" הרי זה באופן שבלילתו עבה, הא [זה] שאמר רב שברכתו "שהכל" הרי זה באופן שבלילתו רכה. שכן עבה לצורך אכילה עבדי לה [עושים אותה] ולכן ברכתה כדין שאר מזון העשוי מחמשת מיני דגן, ואילו רכה לצורך רפואה קא עבדי לה [עושים אותה], ולכך אין לברך עליה אלא "שהכל".

על ההנחה שהשתיתא היא בעיקרה לצורך רפואה מתיב [מקשה] רב יוסף, והרי שנינו בדיני שבת: ושוין, כלומר, הכל מסכימים שבוחשין לכתחילה את השתות (שתיתא) בשבת וכן שותין זיתום המצרי (סוג של תבלין חריף בקמח). ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] כי באכילת השתיתא לרפואה קא מכוין [הוא מתכוין], רפואה בשבת מי שרי [האם מותרת]?!

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: ואת לא תסברא [ואתה אינך סבור כן]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: כל האוכלין הנאכלים כרגיל אוכל אדם המתכוין לרפואה בשבת, וכל המשקין שאינם מיוחדים לרפואה שותה אדם. אלא מה אית [יש] לך למימר [לומר] כדי להתיר אופן ריפוי זה בשבת — גברא [האיש] לאכילה קא מכוין [הוא מתכוין], הכי נמי [כאן גם כן] לאכילה קא מכוין [הוא מתכוין] ובוחש את השתות לצורך זה.

לישנא אחרינא [לשון אחרת], נוסחה אחרת של הדברים נאמרה כך: אלא מה אית [יש] לך למימר [לומר] בענין המאכלים המרפאים — כי גברא [האיש] לאכילה קא מכוין [הוא מתכוין], ורפואה ממילא קא הויא [נהיית, נעשית], הכי נמי [כאן גם כן] האיש לאכילה קא מכוין [הוא מתכוין], ורפואה ממילא קא הויא [נהיית, נעשית], לכאורה, לאחר שהוכחנו שמותר לשתות את השתות בשבת, הרי שהיא ודאי מין אוכל וצריך לברך עליו, ואם כן תמוה הדבר לשם מה הוצרכו רב ושמואל לצין שצריך לברך עליהם?

ולכן אומרים: וצריכא [ונצרכת] האמרה של רב ושמואל. דאי מהאי הוה אמינא [שאם מכאן, מההיתר לשתות שתיתא בשבת, הייתי אומר]: שהמדובר דווקא באופן שהאוכלם לאכילה קא מכוין [הוא מתכוין] ודעתו שהרפואה ממילא קא הויא [תיעשה, תבוא], אבל הכא [כאן], כיון שלכתחילה לרפואה קא מכוין [הוא מתכוין] באכילתו את השתיתא ולא לאכילה, ואם כן לא לבריך עלויה [יברך עליו] כלל כדרך שאין מברכים על רפואות, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב שאף כאן כיון דאית ליה [שיש לו] הנאה מיניה [ממנו, מאכילתו] על כן בעי ברוכי [צריך הוא לברך].

ג שנינו במשנה שעל הפת הוא אומר ברכת "המוציא לחם מן הארץ ". תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: מה הוא, האוכל פת, אומר לפני אכילתה? — "המוציא לחם מן הארץ". ר' נחמיה אומר, נוסח הברכה הוא: "מוציא לחם מן הארץ". אמר רבא: בלשון "מוציא" כולי עלמא לא פליגי דאפיק [הכל אינם חלוקים שהוציא] לשון עבר משמע, דכתיב [שכן נאמר]: "אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו" (במדבר כג, כב). כי פליגי [כאשר הם חלוקים] הרי זה בלשון "המוציא", שרבנן סברי [חכמים סבורים] ש"המוציא" לשון דאפיק [שהוציא] בעבר משמע, דכתיב [שכן נאמר]: "המוציא לך מים מצור החלמיש" (דברים ח, טו), שהוא תיאור מה שהיה בעבר. ואילו ר' נחמיה סבר [סבור] כי לשון "המוציא" דמפיק [המוציא] עכשיו, לשון הווה משמע. וכפי שנאמר בנבואת משה לישראל במצרים "וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים" (שמות ו, ז), ומכיון ש"המוציא" שימושו בלשון הווה (או אפילו עתיד), אין ראוי להשתמש במלה זו כברכה על העבר.

ורבנן [וחכמים] מה משיבים הם על משמעות זו? — לדעתם משמעות הכתוב ההוא היא כי הכי קאמר להו קודשא בריך הוא [כך אמר להם הקדוש ברוך הוא] לישראל: כד מפיקנא לכו [כאשר אוציא אתכם], עבידנא לכו מלתא [אעשה לכם דבר] כי היכי דידעיתו דאנא [כדי שתדעו שאני] הוא דאפיקית יתכון [שהוצאתי אתכם] ממצרים, דכתיב [שנאמר]: "וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא", ולכן גם בפסוק זה "המוציא" היא לשון עבר.

ומענין זה מסופר: היו משתבחין ליה רבנן [בו חכמים] בפני ר' זירא את בר [בן] רב זביד אחוה [אחיו] של ר' שמעון בר [בן] רב זביד שאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא. אמר להם ר' זירא לחכמים: לכשיבא לידכם הביאוהו לידי, כדי שאוכל להכירו. זמנא חדא איקלע לגביה אפיקו ליה ריפתא [יום אחד נקלע אצלו הוציאו לו לחם] לאורח, פתח ואמר "מוציא לחם מן הארץ ". התרעם ר' זירא ואמר: זה הוא שאומרים עליו שאדם גדול הוא ובקי בברכות הוא?! בשלמא אי אמר [נניח אם היה אומר] בלשון "המוציא"