אי אתה רשאי להתירן בפניהם שלא יבואו לזלזל בשאר איסורים, שיאמרו: אם דבר זה הותר לנו אף איסורים אחרים אינם חמורים. וכיצד התיר להם רב יוסף? אמר לו: ולאו מי איתמר עלה [והאם לא נאמר על הלכה זו] אמר רב חסדא: דברים אלה נאמרו בכותאי [בשומרונים] ולא באחרים! ודוחים: כותאי מאי טעמא — משום דמסרכי מילתא [השומרונים מה הטעם אסור משום שמושכים את הדבר] ומצרפים אליו הקלות יתרות שלא כדין, הנך אינשי נמי סרכי מילתא [אותם אנשים גם כן ימשכו את ההיתר] ויתירו דברים אחרים, שהרי הם עמי הארץ.

אלא אמר רב אשי: חזינן [רואים אנו] אי [אם] רובן של אנשי אותו מקום אורז אכלי [אוכלים] — לא ניכליה [יאכלנה] זר את החלה באפייהו [בפניהם], דילמא משתכחא [שמא תשכח] תורת הפרשת חלה מינייהו [מהם], ואי [ואם] רובן דגן אכלי [אוכלים] — ניכלה [יאכלנה] זר באפייהו [בפניהם], שאז חשוב לעשות זאת, דילמא אתי לאפרושי [שמא יבואו להפריש] מן החיוב על הפטור. שאם יחשבו שמפרישים חלה מאורז, אף יפרישו חלה מדגן עבור האורז, או מן הפטור על החיוב מן האורז על הדגן, ולא יצאו ידי חובתם.

א כיון שהוזכרו הלכות בענין מנהגים והיתרם, דנים בו גופא [עצמו], אמרנו כי דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור — אי אתה רשאי להתירם בפניהם. אמר רב חסדא: בכותאי עסקינן [בכותים, שומרונים עוסקים אנו] ולא בישראל. ותוהים: וכולי עלמא [וכל העולם שאר אנשים] לא? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: רוחצים שני אחים כאחד ואין חוששים לחוסר צניעות והרהור עבירה, ואין רוחצים שני אחים בעיירה כבול ששם נהגו להחמיר בכך. ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שרחצו שניהם כאחד בכבול, ולעזה (שוחחה, התרגשה) עליהם כל המדינה (העיר, המקום), אמרו: מימינו לא ראינו כך שירחצו שני אחים כאחד. ונשמט הלל ויצא לבית החיצון ולא רצה לומר להם: מותרים אתם, שהעדיף להישמע לדבריהם ולא להתיר בפניהם.

וכן יוצאים בקורדקיסון (נעלים רחבות כעין נעלי בית) בשבת ואין יוצאים בקורדקיסון בשבת בעיירה בירי. ומעשה ביהודה והלל בניו של רבן גמליאל שיצאו בקורדקיסון בשבת בבירי, ולעזה עליהם כל המדינה. ואמרו: מימינו לא ראינו כך, ושמטום ונתנום לעבדיהם הגוים ולא רצו לומר להן מותרים אתם.

וכן יושבים על ספסלי גוים המיועדים בדרך כלל להניח עליהם סחורה למכירה בשבת ואין חושדים בהם. ואינן יושבין על ספסלי גוים בשבת בעכו, ומעשה ברבן שמעון בן גמליאל שישב על ספסלי גוים בשבת בעיר עכו, ולעזה עליו כל המדינה, אמרו: מימינו לא ראינו כך, נשמט על גבי קרקע ולא רצה לומר להם מותרים אתם. ומשיבים: בני מדינת הים נמי [גם כן] כיון דלא שכיחי רבנן גבייהו [שאין מצויים חכמים אצלם] ככותים דמו [כשומרונים הם נחשבים] ואסור להתיר להם.

כיון שהוזכרו הדברים דנים בענין מה היה הטעם לעיקר החומרה באותם מקומות; בשלמא [נניח] שאסרו באותם ספסלי גוים — משום דמחזי [שנראה] כמקח וממכר בשבת. בקורדקיסון נמי [גם כן], דילמא משתלפין ואתי לאיתויינהו [שמא ישלפו מרגליו ויבוא להוליכם בידו] ארבע אמות ברשות הרבים ונמצא עובר על דברי תורה.

אלא רוחצין מאי טעמא [מה הטעם] לא? ומשיבים שיסוד ההלכה הזו מובן על פי מה דתניא [ששנינו בברייתא]: עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו משום קירבתם המשפחתית, שמתוך שהוא מהרהר בלבו על דרך קירבת המשפחה ביניהם שמא יבוא לידי הרהור עבירה בנשים ובגברים. ור' יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו, שאם יהא עמו יוכל לסייע לו ברחיצה. והוא הדין לבעל אמו.

ואתו אינהו [ובאו הם אנשי כבול] וגזור [וגזרו] איסור בשני אחין משום בעל אחותו שנראה להם שבכך יש חשש והחמירו על עצמם. תנא [שנינו בתוספתא]: תלמיד לא ירחץ עם רבו מפני שאין זה כבוד לרב שתלמידו רואהו ערום, ואם רבו צריך לו שיסייענו בשעת רחיצה — מותר.

ב מסופר: כי אתא [כאשר בא] רבה בר בר חנה מארץ ישראל לבבל אכל מן החלב המצוי דאייתרא [על היתר שבקיבה], שהחלב שעל הקיבה יש בו חלק פנימי הנקרא חלק היתר וחלק חיצון הנקרא חלק הקשת, ובחלב ה"יתר" יש חילוק מנהגים. שבני ארץ ישראל נהגו בו היתר ובני בבל אוסרים אותו. עול לגביה [נכנסו אליו] רב עוירא סבא [הזקן] ורבה בריה [בנו] של רב הונא, כיון דחזינהו כסייה מינייהו [שראה אותם באים כיסה מהם] מה שאכל. אתו ואמרו ליה [באו ואמרו לו] לאביי את המעשה. אמר להו [להם]: שווינכו ככותאי [עשה אתכם כשומרונים] שהרי יכול היה לומר במפורש "מותרים אתם" ולא עשה כן.

ושואלים: ורבה בר בר חנה שנהג היתר בדבר האסור שם לית ליה הא דתנן [האם אינו מקבל מה ששנינו במשנתנו] שמי שהלך ממקום למקום נותנים עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם? אמר אביי: הני מילי [דברים אלה] אמורים כשהולך מבבל לבבל ממקום למקום, או מארץ ישראל לארץ ישראל, אי נמי [או גם כן] מבבל לארץ ישראל, אבל מארץ ישראל לבבל — אין סומכים על כלל זה. כי כיון דאנן כייפינן להו עבדינן כוותייהו [שאנו בני בבל כפופים להם מבחינת ההלכה עושים אנו כמותם] ואין איש ארץ ישראל צריך לנהוג כמנהג בבל.

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] שגם מארץ ישראל לבבל צריך להחמיר כמנהג המקום שבא אליו, אולם הני מילי היכא [דברים אלה אמורים במקום] שאין דעתו לחזור, אלא להשתקע במקום החדש, ואילו רבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה [היתה] ולכן היה מותר בכך כמנהג ארץ ישראל ממנה הוא בא ואליה הוא חוזר. מספרים, אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה לבריה [לבנו]: בני, אתה שהנך חי בבבל לא תאכל את החלב לא בפני ולא שלא בפני. אני שראיתי את ר' יוחנן שאכל — יכול אני לומר שכדי (כדאי) הוא ר' יוחנן לסמוך עליו גם בפניו וגם שלא בפניו. אתה לא ראית אותו לא תאכל בין בפני בין שלא בפני, שאינך כדאי שתסמוך רק עלי בהיתר זה.

ומעירים: ופליגא דידיה אדידיה [וחלוקה שיטתו שלו על דבריו שלו] שאמר רבה בר בר חנה: סח לי ר' יוחנן בן אלעזר: פעם אחת נכנסתי אחר ר' שמעון בן ר' יוסי בן לקוניא לגינה שליד ביתו