או דילמא [שמא] בשתי עבודות תנן [שנינו במשנה] שבעבודה אחת חשב מחשבה אחת, ובשניה מחשבה אחרת, ונאמר כי אפילו לשיטת ר' מאיר שאמר בכלל "תפוס לשון ראשון" — הני מילי [דברים אלה] שאמר, אמורים בעבודה אחת, אבל בשתי עבודות מודה דמיפסיל [שנפסל], שכיון שאמר דיבור שני בזמן עבודה אחרת הרי גם הוא נחשב.

אמרי [אומרים, שואלים]: אהייא [על איזה] קטע מן המשנה בעצם דנים אנו? אי נימא [אם נאמר] על מה שאמרנו שלא לשמו ולשמו, הרי בין שהיה הדבר בעבודה אחת בין בשתי עבודות, בין לשיטת ר' מאיר בין לשיטת ר' יוסי — איפסיל ליה מקמייתא [נפסל לו מן האמירה הראשונה], דהא [שהרי] לר' יוסי נמי [גם כן] "אף בגמר דבריו אדם נתפס" אית ליה [יש לו], אבל אין דעתו שהדיבור האחרון דווקא הוא העיקרי, אלא שמוסיף, שגם דיבור אחרון יש לו ערך מסויים. ולכן כיון שחשב על הפסח בתחילה שלא לשמו — מיד נפסל. אלא הבעיה היתה בענין לשמו ושלא לשמו מאי [מה בדיוק ענינו]?

כדי לפתור בעיה זו מביאים מקורות שונים. תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: הפסח ששחטו שלא לשמו, וקבל והלך וזרק שלא לשמו — פסול. ונברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי נימא כדקתני [אם תאמר שהיה בדיוק כפי ששנינו] שכל ארבע עבודות אלו היו שלא לשמו, אם כן למה לי לומר עד דמחשב לכולהו [שחשב בעבודות כולן] בשחיטה, בקבלה, בהולכה ובזריקה? הלוא כבר מקמייתא איפסיל ליה [מן הראשונה נפסל לו] במחשבה ראשונה של פסול, בשעת שחיטה!

אלא לאו הכי קתני [האם לא כך שנה], וכך צריך להבין: הפסח ששחטו שלא לשמו, אי נמי [או גם כן] שחטו לשמו וקבל והלך וזרק שלא לשמו. אי נמי [או גם כן] שחטו וקבל והלך לשמו, וזרק שלא לשמו — נפסל. ואם כן הויא לה [הרי הוא] מחשבה בשתי עבודות, ונפתרה בעייתנו, שלפי זה המשנה היא אף כשיטת ר' מאיר.

ומקשים: אם כן אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: לשמו ושלא לשמו, ונברר היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי נימא [אם תאמר] בשתי עבודות — היינו רישא [הרי זו בדיוק התחלת המשנה] ואין טעם לחזור על כך, אלא לאו [האם לא] על כורחנו נאמר שבפיסקה זו הכוונה שחשב בעבודה אחת, ואם כן המשנה כשיטת ר' יוסי היא שאמר אף בגמר דבריו אדם נתפס, ולא נפתרה איפוא השאלה ששאלנו.

ודוחים: לא, לעולם אפשר להסביר שמדובר גם בסוף המשנה שחשב בשתי עבודות, ומהו ההבדל בין תחילת המשנה לסופה: רישא [בתחילה] מדובר דקאי [שעומד] בזמן עבודת שחיטה וקא מחשב [ומחשב] בה שתהא שחיטה שלא לשמה, אי נמי [או גם כן] קאי [עומד] בזמן זריקה וקא מחשב [ומחשב] בזמן עבודת הזריקה שתהא שלא לשמה.

ואילו בסיפא [סופה] של המשנה מדובר דקאי [שעומד] בזמן עבודת השחיטה וקחשיב [ומחשב] על הזריקה שתהא שלא לשמה, כגון שאמר הריני שוחט את הפסח מתוך כוונה שיהיה לשמו, אבל כוונתי לזרוק את דמו שלא לשמו. וקמשמע לן [והשמיע לנו] בכך חידוש בהלכה שמחשבין מעבודה לעבודה כלומר, שאפשר לפסול קרבן אף על ידי מחשבה כזו, שבשעת עבודה אחת חושב לפסול עבודה אחרת, והיינו בעיא [וזוהי השאלה] ששאל רב פפא בזמנו: האם מחשבים מעבודה לעבודה.

כיון שלא נפתרה השאלה שלנו עדיין, יש צורך להביא ראיה אחרת; תא שמע [בוא ושמע] שנינו במשנתנו: או שלא לשמו ולשמו — פסול, ונדקדק: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר] אי נימא [אם נאמר] שמדובר בשתי עבודות, השתא [הרי, עכשיו] לשמו ושלא לשמו אמרת כבר שפסול הוא, שלא לשמו ולשמו מיבעיא [נצרכה לומר] שנפסל?! הרי ברור שנפסל מיד במחשבה ראשונה!

אלא לאו [האם לא] מדובר כאן שחשב את שתי המחשבות בעבודה אחת, ומדסיפא [ומכיון שסופה של המשנה] מדברת בעבודה אחת רישא נמי [תחילתה של המשנה גם כן] בעבודה אחת ומשנתנו כר' יוסי!

ודוחים: לא, לעולם אפשר לפרש שמדובר בשתי עבודות, ובדין הוא דלא איצטריך [שלא היה צריך לו] לפרש דבר זה, ואפשר היה ללמדו מקל וחומר מן ההתחלה, אולם דבר זה הוא דבר שבסגנון ולא לצורך, ונשנה בגלל גרר הלשון ואיידי דתנא [ומתוך ששנה] לשמו ושלא לשמו, תנא נמי [שנה גם כן] שלא לשמו ולשמו.

ושוב מנסים להביא ראיה תא שמע [בוא ושמע] מה ששנינו במשנה אחרת: שחטו את הפסח שלא לאוכליו לצורך אנשים שאינם מסוגלים מבחינה גופנית לאכול אותו, או שלא למנוייו לאלה שלא נמנו מתחילה על קרבן מסוים זה, או לערלים ולטמאין שנאמר בתורה שאסור להם לאכול מקרבן הפסח — פסול. הכא פשיטא [כאן פשוט] שמדובר שחשב מחשבה זו בעבודה אחת והיא עבודת השחיטה כמפורש, ומדסיפא [ומכיון שהסוף] שהיא המשנה הבאה, מדברת בעבודה אחת — רישא נמי [ההתחלה, משנתנו, גם כן] מדברת אפילו בעבודה אחת שלא כר' מאיר!

ודוחים: מידי איריא [וכי שייך] וכי בהכרח הדברים צמודים וזהים?! הא כדאיתא והא כדאיתא [זו כפי שהיא וזו כפי שהיא] סיפא [הסוף] המשנה הבאה — מדברת בעבודה אחת, ורישא [ההתחלה] משנתנו אי [או] מדברת בעבודה אחת ושלא כר' מאיר, אי [או] מדברת בשתי עבודות, וכר' מאיר.

ושוב מציעים; תא שמע [בוא ושמע] פתרון ממה ששנינו באותה משנה: שאם שחט לאוכליו ושלא לאוכליו — כשר. ויש לברר: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אי נימא [אם תאמר] שחישב בשתי עבודות ששחטו לאוכליו על מנת לזרוק שלא לאוכליו, וטעמא [והטעם] שכשר, דווקא מפני דחשיב [שחשב] מחשבת פסול בשעת עבודה אחרת כגון בזריקה, ומדוע — לפי שאין מחשבת אוכלין בזריקה שהמחשבה להאכיל את הפסח למי שאינו ראוי אינה פוסלת בשעת זריקה אלא בשעת שחיטה בלבד.

הא [הרי] מכאן נסיק כי בעבודה אחת כגון בשחיטה דמהניא ביה [שמועילה בה] מחשבת אוכלין יהא פסול, והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שמקצת אוכלין לא פסלא, שאם רק מקצת מאוכלי הפסח פסולים מלאוכלו כמו במקרה זה אינו נפסל על ידי כך!