וישנו לאחר מיתה שאם הקדיש אדם קרבן ומת, מביא בנו את הקרבן במקומו, וקרבן זה יכול להיפסל על ידי מחשבה בשינוי קודש וצריך להביא קרבן אחר, וישנו פסול זה של שינוי קודש בקרבן צבור כמו בקרבן יחיד. תאמר בשינוי בעלים שאינו כן, שאין פסולו בגופו ואינו בארבע עבודות אלא בשחיטה בלבד ואינו לאחר מיתה שהרי אין בעלים ממש לקרבן זה שהרי הוא מת ואם שינה שמו כשר, ואינו בצבור כביחיד שהרי לא שייך לשנות את שם בעליו שהוא הציבור לשם אחר.

ואף על גב דתרתי לאו דוקא [ואף על פי ששנים מן ההבדלים אינם מדויקים] ואפשר לערער עליהם כאשר יבואר, תרתי מיהא דוקא [שנים מכל מקום מדויקים]. ומסבירים את חוסר הדיוק: דמאי שנא [שמה שונה] שינוי בעלים שאמרנו דלא הוי? [שאין] פסולו בגופו משום שפסולו מחשבה בעלמא [בלבד] היא ואין הפסול בגופו של הקרבן, ואם כן אפשר לומר כי שינוי קודש נמי [גם כן] פסולו מחשבה בעלמא [בלבד] היא ואין גופו של הקרבן נפסל, ואם כן אין זה הבדל אמיתי.

ותו [ועוד]: הא [זה] שאמר ששינוי בעלים אינו לאחר מיתה אולם לשיטת רב פנחס בריה [בנו] של רב אמי שאמר (זבחים ד,ב. וזבחים ז,ב): יש שינוי בעלים לאחר מיתה ואם נשתנה שמו של הבעלים צריך בנו להביא קרבן אחר לשמו, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? ולשיטה זו אין הבדל אף בנקודה זו. אולם תרתי מיהת דוקא נינהו [שנים מן ההבדלים בכל אופן מדוייקים הם].

אלא יש לדחות את הצעת רב פפא, אמר רבא: פסח ששחטו בשאר ימות השנה בשינוי בעלים — נעשה כמי שאין לו בעלים כלומר, ששחטו שלא לשם בעליו בזמנו ואף הוא פסול.

א משנה שחטו את הפסח, שלא לאוכליו כלומר לשם אנשים שאינם מסוגלים לאוכלו, או שלא למנויו לשם אלה שלא נמנו מקודם לאכול ממנו, או שחטו לערלים ולטמאים שנאמר בתורה שאסור להם לאכול מן הפסח — הרי זה פסול. אולם אם שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו למנויו ושלא למנויו, למולים ולערלים, לטמאים ולטהורים — הרי זה כשר, שאין מחשבה חלקית של פסול פוסלת.

שחטו את הפסח קודם חצות היום — פסול, משום שנאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו). שחטו קודם לתמיד של בין הערבים — כשר, ובלבד שיהא אחד ממרס (בוחש) בדמו למניעת קרישתו עד שיזרק דם קרבן התמיד ואחר כך יזרקו את דם הפסח. ואם נזרק דם הפסח לפני דם התמיד — בכל זאת כשר, שאין שינוי זה פוסל את הקרבן.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים בתוספתא]: כיצד שלא לאוכליו? שחטו לשום חולה או לשום זקן שאינם מסוגלים לאכול ממנו אפילו כזית. כיצד שלא למנויו? אם נמנו עליו חבורה זו של אוכלים, ושחטו לשם חבורה אחרת.

ושואלים: הלכה זו שאינה כתובה במפורש בתורה מנהני מילי [מנין דברים אלה]? ומביאים ממה דתנו רבנן [ששנו חכמים] על הכתוב "ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו, במכסת נפשות איש לפי אכלו תכוסו על השה" (שמות יב, ד), ואמרו: "במכסת" — מלמד שאין הפסח נשחט אלא למנויו שהכל נעשה לפי מכסת = מנין הנפשות שנמנו עליו לפני שחיטה,

יכול שאם שחטו שלא למנויו יהא כעובר על המצוה ובכל זאת יהא כשר בדיעבד — תלמוד לומר מן ההכפלה בלשון שנאמר שם פעמיים גם "במכסת" וגם "תכסו", הכתוב חזר ושנה עליו כדי לעכב.

רבי אומר: "תכוסו" זה לשון סורסי (ארמי) הוא, כאדם שאומר לחבירו כוס לי משמע: שחוט לי טלה זה, ללמד שמכסת הנפשות וקביעת המנויים צריכה להיות בזמן שחיטה.

אשכחן [מצאנו] ולמדנו מכאן שאם שחטו את הפסח שלא למנויו הרי הוא פסול, אבל שחטו שלא לאוכליו מנא לן [מנין לנו] שהוא פסול? ומשיבים: אמר קרא [המקרא] "איש לפי אכלו תכסו", הרי שאיתקש [הושוו] אוכלין למנויין, כשם שפסול כששחטו שלא למנויו כך פסול כששחטו שלא לאוכליו.