סקר
האם אתה לומד עם גמרא מפורשת/מבוארת?






 

פירוש שטיינזלץ

אמר לו ר' עקיבא לר' אליעזר: או חלוף, ושמא נחליף את סדר הקל וחומר שלך ונאמר להיפך: מה אם הזאה שהיא אסורה בשבת משום שבות בלבד אינה דוחה את השבת כפי המקובל בידינו, שחיטה שהיא אסורה משום מלאכה, אינו דין שלא תדחה את השבת ותהיה אסורה שחיטת הפסח כשחל ערב פסח להיות בשבת?! אמר לו ר' אליעזר: כיצד אפשר לומר כך? עקיבא, עקרת מה שכתוב בתורה "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" (במדבר ט, ב), ובמועדו משמע בין בחול בין בשבת.

אמר לו ר' אליעזר: רבי, הבא לי מועד האמור בתורה לאלו כלומר, להרכבתו ולהבאתו מחוץ לתחום, כמועד לשחיטה. שהרי לשחיטה נאמר זמן קבוע ואין אפשרות לעשותה אלא בארבעה עשר בניסן ואין לדחותה לזמן אחר, אבל להבאת הבהמה לא נאמר זמן קבוע ולכך אין לעשותה אלא מלפני השבת. כלל אמר ר' עקיבא: כל מלאכה הצריכה לקרבן שאפשר לעשותה מערב שבת — אינה דוחה את השבת, שחיטה שאי אפשר לעשותה מערב שבת — דוחה את השבת.

א גמרא לעצם ההלכה היסודית בענין פסח שחל להיות בשבת תנו רבנן [שנו חכמים]: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא שהיו ראשי הדור באותם הימים. פעם אחת חל ארבעה עשר בניסן להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש בירושלים שעלה מבבל והלל הבבלי שמו, ששימש בשעתו את שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון, ויודע בוודאי אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו בני בתירא וקראו לו, אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד בלבד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים (קרבנות) יש לנו בשנה שדוחין את השבת.

אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר "מועדו" בפסח, ונאמר "מועדו" גם בקרבן התמיד, כאמור: "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאישי ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב), הרי מפורש שמקריבים את קרבן התמיד אף בשבת, נמצא שביותר מחמישים שבתות השנה מקריבים קרבן תמיד של בוקר וקרבן תמיד של בין הערביים, וכן את שני הכבשים של מוספי השבת, נמצאו יותר ממאתים קרבנות בשנה הדוחים את השבת. מה "מועדו" האמור בתמיד דוחה את השבת, אף "מועדו" האמור בפסח דוחה את השבת.

ועוד, קל וחומר הוא: ומה קרבן תמיד שאין ענוש כרת אם לא הקריבו דוחה את השבת, פסח שענוש כרת אם לא הקריבו אינו דין שדוחה את השבת.

כיון שהביא הלל ראיות אלה מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהן והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח. התחיל בתוך דבריו מקנטרן (מתגרה בהם) בדברים. אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם — עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שהיו בארץ ישראל, שמעיה ואבטליון.

אמרו לו: רבי, שכח אדם ולא הביא סכין מערב שבת, ואינו יכול לשחוט את הפסח, מהו? מה יעשה והלוא כיון שהיה יכול וצריך להביאו מערב שבת, שוב אינו יכול להביאו היום? אמר להן: הלכה זו שמעתי מרבותי ושכחתי, אלא הנח להם לישראל, אם אין נביאים הן שנגלה להם סוד ה' — בני נביאים הן ובודאי יכוונו מעצמם לאמת.

למחר בשבת בערב הפסח מי שהיה פסחו טלה היה לוקח את הסכין ותוחבו בצמרו, ומי שהיה פסחו גדי שאין לו צמר, תוחבו בין קרניו. ראה הלל מעשה שעשו ונזכר בהלכה. ואמר: כך באמת מקובלני מפי שמעיה ואבטליון שכן ראוי לעשות.

ב עד כאן לשון הברייתא, ומעתה באים לבררה בגמרא. אמר מר [החכם]: נאמר "מועדו" בפסח ונאמר "מועדו" בתמיד, מה "מועדו" האמור בתמיד דוחה את השבת, אף "מועדו" האמור בפסח דוחה את השבת. ושואלים: ותמיד גופיה [עצמו] מנלן דדחי [מנין לנו שהקרבתו דוחה] את השבת? אילימא [אם תאמר] משום דכתיב ביה [שנאמר בו] ב"מועדו" — פסח נמי הא כתיב ביה [גם כן הרי נאמר בו] "מועדו", ואין די בכך שהרי אם היה אפשר ללמוד זאת מלשון "מועדו" בלבד לא היה צורך ללומדו בגזירה השווה!

אלא על כרחך "מועדו" שנאמר בפסח לא משמע ליה [נשמע לו] שאפשר ללמוד מזה שהקפיד עליו הכתוב עד כדי שידחה את השבת. אם כן הכא נמי [כאן בשבת גם כן] "מועדו" לא משמע ליה [נשמע לו] ואינו למד מכאן. אלא הטעם הוא כי אמר קרא [המקרא] בהמשך הדברים: "עלת שבת בשבתו על עלת התמיד ונסכה" (במדבר כח, י), מכלל [מכאן] שעולה של תמיד קריבה בשבת.

ועוד שואלים: אמר מר [החכם] באותה ברייתא: ועוד קל וחומר, ומה תמיד שאין ענוש כרת על אי הקרבתו דוחה את השבת, פסח שענוש כרת על אי הקרבתו אינו דין שדוחה את השבת. ומעירים: איכא למיפרך [יש מקום לשבור] את תוקפו של הקל וחומר: מה לתמיד שהוא חמור מצד אחר שכן הוא תדיר ודבר התדיר בכל יום יש לו דין קדימה, ועוד שהוא כליל שהוא עולה כולו למזבח, לא כפסח שרובו נאכל להדיוטות. ומסבירים, כך היה; קל וחומר אמר להו ברישא ופרכוה [להם בתחילה ופרכוהו] כפי שאמרנו, והוכיחו שאין לסמוך עליו. והדר אמר להו [ואחר כך אמר להם] גזירה שוה, וגזירה שוה היא מסורת עד למשה מסיני ומחייבת.

ושואלים: וכי מאחר (מכיון) דגמר [שלמד] מרבותיו גזירה שוה לענין זה, קל וחומר למה לי? לשם מה להוסיף לימוד משל עצמו, כאשר יש בידו מסורת מוחלטת שכך היא ההלכה! ומשיבים: אלא לדידהו קאמר להו [להם לשיטתם אמר להם] להראות שלא טרחו דיים בבירור הלכה זו. בשלמא [נניח] גזירה שוה לא גמריתו [למדתם בעצמכם] משום שנהגתם לפי הכלל שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו שאין סוף לדברים שאפשר להוציא בדרך זו, ואין לה תוקף אלא אם קיבלה מפי רבו והם לא קיבלוה מרבותיהם. אלא קל וחומר שאדם דן מעצמו איבעי לכו למידן [צריך היה לכם לדון] והייתם יודעים לפתור בעיה זו! אמרו ליה [לו] קל וחומר פריכא הוא [שבור, מפוקפק] שהרי אפשר לסתרו מיד כפי שאמרנו.

אמר מר בברייתא: למחר מי שהיה פסחו טלה — תוחב לו סכין בצמרו, ומי שהיה פסחו גדיתוחב לו סכין בין קרניו וכך לא עבר על טלטול הסכין בשבת.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר