ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] רב שאמר על משנתנו שאם זרק הורצה — כשיטת ר' יהושע הסובר שאכילת הפסח אינה מעכבת אמר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים, בין שנטמא חלב ובשר קיים — זורק את הדם.

אם היו אלו שלמי נזיר או עושה פסח, אם נטמא חלב ובשר קיים — זורק את הדם. נטמא בשר וחלב קיים — אין זורק את הדם משום שבשני קרבנות אלה אכילת הבשר היא מעיקר המצוה, אבל אם זרק — הורצה.

אם נטמאו הבעלים בטומאת מת ואינם יכולים איפוא לאכול מבשר הזבח — לא יזרוק את הדם, ואם זרק לא הורצה שגם אם אכילה אינה מעכבת מכל מקום צריך שיהא בעל הקרבן ראוי לאכול ממנו.

א שנינו במשנה שבשאר מוקדשין אינו כן, אלא אפילו נטמא הבשר והחלב קיים — זורקים את הדם. ושואלים: מתניתין מני [משנתינו כשיטת מי היא]?

ומשיבים: כשיטת ר' יהושע היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר הראוי לאכילה או כזית חלב הראוי להקטרה — זורק את הדם. אם נשתייר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב בלבד — אין זורק את הדם. כי החלב נאכל באש המזבח, והבשר נאכל לכהנים או לבעלים ואינם מצטרפים זה לזה.

ובעולה, אפילו השתייר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב — זורק את הדם, מפני שכולה נאכלת כליל למזבח גם הבשר וגם החלב, ולכן מצטרפים. ובמנחה אף על פי שכולה קיימת — לא יזרוק את הדם עליה.

ותוהים: מנחה מאי עבידתה [מה מעשיה כאן] הלוא כאן מדובר בענין זריקת דם, ומה מקום להזכרת קרבן מנחה? אמר רב פפא: מנחה זו היא מנחת נסכים. אותה מנחה שמביאים יחד עם הזבח. סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כיון דקא אתיא מכח זבח — כגופיה דזבח דמי [כיון שהיא באה מכוח הזבח ולצורך הזבח כגופו של הזבח נחשבת] ואם נטמא הזבח ונשארה המנחה טהורה יוכל לזרוק את הדם בשל המנחה. על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלא.

ושואלים: חלב מנא לן [מנין לנו] שאפשר לזרוק את דם הקרבן אם קיים רק החלב? אמר ר' יוחנן משום [בשם] ר' ישמעאל ומטו [ומגיעים] בה בשלשלת מסורת שמועה זו משום [בשם] ר' יהושע בן חנניה: שאמר קרא [המקרא]: "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד והקטיר החלב לריח ניחח לה" (ויקרא יז, ו), ללמדנו: זורקים הדם עבור חלב, אף על פי שאין בשר,

ושואלים: אשכחן [מצאנו] מקור לדין אם נשתייר חלב כאמור במקרא, אולם אם נשתיירו יותרת הכבד ושתי כליות, שאף הן אימורין העולים למזבח, מנא לן [מנין לנו] שזורקים את הדם בשלהם?

ושואלים: היכא אמרינן דזרקינן [היכן אמרנו שאנו זורקים עבורם]? שמא אם נשארו יותרת הכבד ושתי כליות בלבד אכן אין זורקים את הדם בשלהם? ומשיבים: מדקתני [ממה ששנה] בסוף הדברים ובמנחה אף על פי שכולה קיימת — לא יזרוק, ומכאן אפשר לדייק: מנחה הוא שלא יזרוק כי אינה מגוף הזבח, אבל יותרת הכבד ושתי הכליות — שפיר דמי [יפה וראוי], ואם כן דבר זה מנא לן [מנין לנו]?

ומשיבים: ר' יוחנן דידיה [משלו] אמר, הפעם לא בשם התנאים: אמר קרא [המקרא] שכבר הבאנו לענין זה "לריח ניחח" ללמדנו: כל שאתה מעלה לריח ניחח — זורקים את הדם עבורו.

ומעירים: ואיצטריך למכתב חלב [וצריך היה לכתוב באותו פסוק חלב] ואיצטריך למכתב [וצריך היה לכתוב] "ריח ניחח", דאי כתב רחמנא חלב [שאם היתה כותבת התורה חלב בלבד] הוה אמינא: חלב — אין [הייתי אומר: חלב — כן] יותרת הכבד ושתי הכליות — לא, שאינן חשובות כחלב, לכך כתב רחמנא [כתבה התורה] "לריח ניחח", ואי כתב רחמנא [ואם היתה כותבת התורה] רק "לריח ניחח" הוה אמינא [הייתי אומר] כל העולין לריח ניחח, ואפילו מנחה בכלל זה, על כן כתב רחמנא [כתבה התורה] חלב, ללמדנו שדין זה הוא באימורים בלבד, אבל לא בנסכים ובמנחות.

ב משנה נטמא כל קהל ישראל או רובו של הקהל, או שהיו הכהנים טמאים כולם אף על פי שהקהל טהורים — יעשו את הפסח בטומאה. נטמא מיעוט הקהל ואפילו הם מרובים במספר — הטהורין עושין את הפסח הראשון, והטמאין עושין את הפסח השני.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: הרי שהיו כל או רוב ישראל טמאין וכהנים וכלי שרת שבמקדש טהורין, או להיפך ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין, ואפילו מצב שהיו ישראל וכהנים טהורין וכלי שרת טמאין — יעשו כולם את הפסח בטומאה, שאין קרבן ציבור הבא בטומאה חלוק, וכיון שיש לעשות חלק מן העבודה בטומאה, תיעשה כולה בטומאה.

אמר רב חסדא: לא שנו שעושים הכל בטומאה בשל טומאת כלי שרת אלא כגון שנטמא הסכין ששוחטים בו בטמא מת, דרחמנא אמר [שהתורה אמרה]: "וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר יטמא שבעת ימים" (במדבר יט, טז) ודרשו חכמים: חרב הרי הוא כחלל, ונעשית הסכין הנוגעת במת בדרגת טומאה כמת עצמו (אבי אבות הטומאה),

וקא מטמא לגברא [והוא הסכין מטמא את האיש ששוחט בו] דמעיקרא כי מיתעביד [שמתחילה כאשר נעשה הקרבן] בטומאת הגוף שיש בה כרת קא מיתעביד [הוא נעשה].

אבל אם נטמא הסכין בטומאת שרץ, דבשר הוא דמטמיא ליה [שאת הבשר הוא שמטמא הסכין הזו] אבל לגברא לא מטמיא ליה [את האיש אין הסכין מטמאה], שדבר שנטמא מחמת אב טומאה (כשרץ), נעשה ולד הטומאה ואינו מטמא אדם אלא אוכל בלבד. הרי במקרה זה טהורין עביד [אנשים הטהורים עושים את הפסח] טמאין לא עביד [אין עושים], כי מוטב, יאכל הפסח בטומאת בשר שאיסורה הוא רק בלאו, ואל יאכל בשר בטומאת הגוף שהוא בכרת.

ומעירים כי מתוך דברי רב חסדא המנסה לחלק בין טומאה לטומאה, ושרק בטומאה חמורה אומרים שיעשה כל הציבור בטומאה, אלמא קסבר [מכאן שסבר] רב חסדא: טומאה דחויה היא בציבור שאיסור הטומאה לא הותר לגמרי בציבור אלא נדחה בלבד בשעת הדחק, וממילא בכל מקום שאפשר לעשות בטהרה או אפילו בטומאה קלה יותר — עושים. וכן אמר ר' יצחק במפורש: טומאה דחויה היא בציבור.

ורבא אמר: במקרה שיש טומאה כל שהיא אפילו טמאין נמי עבדי [גם כן עושים] מאי טעמא [מה הטעם] דכתיב [שנאמר]: "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל, באש ישרף, והבשר כל טהור יאכל בשר" (ויקרא ז, יט)

ולומד מכאן כל היכא דלא קרינן ביה [בכל מקום שאין אנו קוראים בו] "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" אלא נאכל על אף טומאתו, שם גם לא קרינן ביה [אין אנו קוראים בו] ואיננו דורשים שיתקיים חלקו האחר של הפסוק "והבשר כל טהור יאכל בשר", ונאכל אף לטמא. ורק כל היכא דקרינן ביה [כל מקום שאנו קוראים בו] "והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל" אז מקפידים אנו על הצד השני, וקרינן ביה [קוראים אנו בו] "והבשר כל טהור יאכל בשר" ולמדנו שאם אין הקרבן בא בטהרה שוב אין איסור שיאכלו טמאים ממנו.

ד איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בשאלה מהו רוב ציבור. הרי שהיו ישראל בדיוק מחצה טהורין ומחצה טמאין. רב אמר: מחצה על מחצה כרוב. ורב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב.

ולמעשה, רב אמר: מחצה על מחצה דינם כרוב, ואם כן גם הטמאים וגם הטהורים נחשבים כל קבוצה בפני עצמה כרוב, לכן הללו הטהורים עושין לעצמן פסח הראשון בטהרה שהרי הם כרוב ציבור, והללו הטמאים עושין לעצמן פסח בטומאה, שאף הם בפני עצמם נחשבים כרוב ציבור, ורוב ציבור אינו נדחה לפסח שני. ורב כהנא אמר: מחצה על מחצה אינו כרוב. ולכן טהורין עושין את הראשון, וטמאין עושין את השני,

איכא דאמרי [יש אומרים] לא כך יש להסיק מדברי רב כהנא, אלא אמר רב כהנא: מחצה על מחצה אינו כרוב, כיצד? טהורין ודאי עושין את הפסח הראשון.