רבה מוסיף לא הם בלבד החזיקו בשיטה זו, אלא אף ר' יוסי הגלילי. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: ר' יוסי הגלילי אומר: כל הענין כולו שאמר "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד לכפר בקודש לא תאכל באש תשרף" (ויקרא ו, כג) לא בחטאת רגילה שהכניסוה שלא כדין הוא מדבר, אינו מדבר אלא בפרים הנשרפים ובשעירין הנשרפין שהם קרבנות חטאת מיוחדים שאמרה התורה שיש להכניס את דמם פנימה לקודש, ועל חטאות מיוחדות אלה נאמר שיש לשרוף את פסוליהן אבית [בבית] הבירה בקודש, וליתן איסור "לא תעשה" על אכילתן.

אמרו לו חכמים לר' יוסי הגלילי: אם כך דורש אתה כתוב זה, חטאת רגילה שנכנס דמה שלא כדין לפני ולפנים בקודש מנין שטעונה שריפה? אמר להן: דבר זה נלמד מדברי הכתוב "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" (ויקרא י, יח) מכלל הדברים נלמד: דאי נפיק איהי [שאם יצאה היא, החטאת] ממקומה לחוץ? אי נמי עייל [או גם כן אם נכנס] דמה לקודש, דינה בשריפה מיד בלא עיבור צורה.

ור' יוחנן שלא הוסיף את שיטת ר' יוסי הגלילי לשיטות אלה סבר שיש הבדל בין השיטות כי טומאת דם ובשר חדא מילתא [דבר אחד] היא, ואפשר לחשוב טומאת דם כפסול הגוף. אבל פסלות בעלים מלתא אחריתי [דבר אחר] היא, שיש חכמים המתירים לשרוף את הקודש מיד בשל פסול בעלים.

א משנה העצמות של קרבן הפסח שנשאר בהן מוח הראוי לאכילה אחר שאי אפשר לשבור את עצמות הפסח כדי לאוכלו והגידין והנותר מן הפסח — ישרפו כולם בששה עשר בניסן, מיד לאחר החג. ואם חל ששה עשר בניסן להיות בשבת — ישרפו בשבעה עשר בו. לפי שאינן (אין מצות שריפתם) דוחין לא את השבת ולא את יום טוב, ונשרפים ביום החול הקרוב ביותר.

ב גמרא אמר רב מרי בר אבוה אמר ר' יצחק: עצמות קדשים ששמשו נותר כלומר אלה שיש עליהן או בהן משהו שנותר מקרבן לאחר זמן אכילתו — מטמאין את הידים כנותר עצמו, הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור, הריהן נדונות כמותו. ומציעים: נימא מסייע ליה [שמא נאמר נוכל לסייע לו] ממה ששנינו במשנתנו: העצמות והגידים והנותר ישרפו לששה עשר בניסן.

ונברר: הני [אותן] עצמות היכי דמי [כיצד בדיוק היו]? אילימא [אם תאמר] שהן עצמות דלית בהו [שאין בהן] מוח, למה יהא דינן בשריפה? נשדינהו [נזרוק אותן], שהרי לא חייבה התורה שריפה בנותר אלא בדבר הראוי לאכילה! אלא פשיטא [פשוט] מובן, שמדובר כאן בעצמות דאית בהו [שיש בהן] מוח, ומוח זה הוא חלק מבשר הקרבן, ובקרבנות אחרים היו שוברים את העצם ומוציאים את המוח ממנה.

אי אמרת בשלמא [נניח אם אומר אתה] ששימוש נותר דבר המשמש כבסיס וכלי לנותר מילתא היא [דבר הוא] ויש בו כדי לפסול כנותר עצמו, אמטו להכי [משום כך] בעי [צריכים] שריפה כנותר עצמו. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שימוש נותר לאו מילתא היא [אין הוא דבר] ואינו נחשב, למה להו [להן] לעצמות שריפה? נתברינהו ונחלצה למוח דידהו ונשרפיה ונשדינהו לדידהו [נשברן ונחלוץ, נוציא, את המוח שלהן ונשרוף אותו ונזרוק אותן עצמן] ולא יטרח בשריפת העצמות. אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי שימוש נותר מילתא היא [דבר הוא] והעצמות נאסרות משום תכולת הקדשים שבתוכן וכן גם נטמאות מחמתם.

אמרי [אומרים] ודוחים: לא, לעולם אימא [אומר] לך כי שימוש נותר לאו מילתא [אין הוא דבר], וקסבר [וסבור הוא] התנא של משנתנו כי האיסור שנאמר בפסח "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו) הכוונה היא "בו" בפסח כשר, ואפילו בפסח פסול שגם העצמות שנותרו מן הפסח ואינן כשרות עוד לאכילה אף לגביהן נשאר האיסור שלא לשבור עצם.

ותוהים: אפילו בפסול סלקא דעתך [עולה על דעתך לומר]? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: אבל המותיר בפסח טהור או השובר עצם בפסח טמא — אינו סופג את הארבעים משמע שאיסור שבירת עצם הוא רק בפסח כשר! ודוחים: לא קשיא [קשה], כאן כשאמרנו שאף בפסול אסור לשבור עצם — מדובר שהיתה לו שעת הכושר כגון נותר, שכיון שהיה שעה מסויימת שהיה כשר בו טרם היותו נותר, חל עליו האיסור. כאן שאומרים שאין בו איסור — הרי זה כשלא היתה לו שעת הכושר.

ומוסיפים: ומאן [ומי הוא] התנא דשני ליה [ששונה לו, בעיניו] בין פסח שהיתה לו שעת הכושר ללא היתה לו שעת הכושר, ר' יעקב היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: על הכתוב "ועצם לא תשברו בו" מפרשים את ההדגשה "בו" — דווקא בכשר ולא בפסול. ר' יעקב אומר: קרבן שהיתה לו שעת הכושר ונפסל — יש בו משום שבירת העצם, לא היתה לו כלל שעת הכושר — אין בו משום שבירת העצם. ואילו ר' שמעון אומר: אחד זה ואחד זה, בין שהיתה לו ובין שלא היתה לו שעת הכושר, כיון שנפסל — אין בו משום שבירת העצם.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו: כל עצמות הקדשים אין טעונין שריפה, חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה. ומעתה נברר: הני עצמות היכי דמי [עצמות אלו, כיצד בדיוק מדובר]? אילימא [אם תאמר] באלה דלית בהו [שאין בהן] מוח, אם כן למה להו [להם] שריפה? שיזרקום! אלא פשיטא דאית בהו [פשוט שמדובר באלה שיש בהן] מוח, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] ששימוש נותר מילתא היא [דבר הוא] — עצמות שאר קדשים אמאי [מדוע] אין טעונין שריפה? הלוא בעצמות אלה יש מוח והוא נותר!

אמר רב נחמן בר יצחק: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים], במקרה מיוחד: כגון שמצאן חלוצין שמצא עצמות שכבר הוציאו מהן את המח. ויש מקום לחלק: עצמות קדשים שאין בהן איסור משום שבירת עצם — מן הסתם קמי דנהוו [לפני שנעשו] נותר חלצינהו [חלץ מהן] את המוח ואכלו, ואם כן עצמות אלו לא הוו [היו] שימוש נותר, ולא בעו [צריכות] שריפה, ויכול להשליכן, ואילו

עצמות הפסח שיש בהן איסור משום שבירת העצם, בודאי לא בזמן איסור שבירה אלא לבתר דנהוו [לאחר שנעשו] נותר הוא דחלצינהו [שחלץ מהן] את המוח, בשעה שאין עוד איסור בשבירת עצם. והוו להו [ונעשו להן] העצמות לפי שעה שימוש נותר, ולכן בעו [צריכות] שריפה.

רב זביד אמר: אפשר לתרץ בדרך אחרת הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] כגון