ולא מילה שלא בזמנה שמשום טעם כלשהו לא נעשתה בזמנה ביום השמיני שאין יום טוב נדחה מפניה דווקא באותו יום משום שמשעבר היום השמיני שוב אין חובה לעשותה, וצריך להדגיש זאת משום שהיא באה מקל וחמר (מצרעת) שמכוחו היינו סבורים כי מילה זו תדחה שבת ויום טוב, על כן בא הכתוב להדגיש שאינה דוחה יום טוב.

רב אשי אמר טעם אחר: "שבתון" האמור ביום טוב — מצות עשה הוא, ואם כן יש ביום טוב גם מצות עשה של שביתה וגם מצות לא תעשה של מלאכה ולכן אין עשה של שריפת נותר דוחה לא תעשה ועשה שביום טוב.

א משנה כל דבר הנאכל (הראוי להיאכל) בשור הגדול שהתקשו עצמותיו הרבה יאכל אף בגדי הרך ויוצא בו ידי הפסח ואף נמנים עליו, אבל דברים שאינם ראוים לאכילה בשור הגדול, שבגדי הרך עדיין אפשר לאכלם, מפני רכותו, אינם חשובים בשר ואין יוצאים בו ידי חובת הפסח ואין נמנים עליהם. וכן גם ראשי כנפים (ראשי הצלעות הרכות) והסחוסים שהם רכים וראוים לאכילה.

ב גמרא רבה רמי [השליך, הראה סתירה], תנן [שנינו כאן]: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך ומכאן ברור כי מה שאינו נאכל בשור הגדול — לא יאכל אף בגדי. אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] ראשי כנפים והסחוסים נאכלים בגדי והא הני [והרי אלה] לא מתאכלי [נאכלים] בשור הגדול שכבר התקשו כעצם, ואינם ראויים לאכילה!

אלא תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה, ושתי הדעות מצויות במשנתנו, והכי קתני [וכך שנה, כך יש לשנות] את המשנה כדי לתת לה משמעות: כל הנאכל בשור הגדול — יאכל בגדי הרך, ושאינו נאכל — לא, ויש אומרים: אף ראשי כנפים והסחוסים יאכלו בגדי הרך, כיון שלאחר בישול רב ראויים הם להיאכל אף בשור הגדול.

רבא אמר: משנתנו בסגנון "מה הן" קתני [שנה], כלומר יש בה קודם קביעה כללית ואחר כך פירוט, והכי קתני [וכך שנה]: כל הנאכל בשור הגדול בשלקא [בבישול] יאכל בגדי הרך על ידי צלי, אף כי בשור הגדול אי אפשר לאכול חלק זה כשהוא צלוי. ומה הן חלקים אלה — ראשי כנפים והסחוסים.

תניא כוותיה דרבא [שנויה ברייתא כשיטת רבא]: כל הנאכל בשור הגדול בשלקא יאכל בגדי הרך בצלי, ומה הן — ראשי כנפים והסחוסים, וגידין הרכין נידונין כבשר.

ג איתמר [נאמר] שנחלקו חכמים בשאלה זו: גידין שסופן להקשות ועדיין רכים הם עכשיו, ר' יוחנן אמר: נמנין עליהן בפסח, ריש לקיש אמר: אין נמנין עליהן בפסח. ומפרשים: ר' יוחנן אמר: נמנין עליהן בפסח כי בתר השתא אזלינן [אחר המצב עכשיו אנו הולכים], וכיון שעכשיו ראויים הם לאכילה דינם כבשר. ריש לקיש אמר: אין נמנין עליהן כי בתר בסוף אזלינן [אחר המצב בסוף אנו הולכים] וסופם שאינם ראויים לאכילה.

איתיביה [הקשה לו] ריש לקיש לר' יוחנן, שנינו: כל הנאכל בשור הגדול יאכל בגדי הרך, ומה הן — ראשי כנפים והסחוסים, ונדייק: הני — אין [אלה — כן] אבל גידין שסופן להקשות — לא, שלא כשיטת ר' יוחנן! אמר ליה [לו]: תנא הני והוא הדין להנך [שנה את אלו, כנפיים וסחוסים, והוא הדין לאלה הגידין]. כי הני מאי טעמא [אלה ראשי כנפים וסחוסים מה טעם] נמנים עליהם — דהא מתאכלי [שהרי נאכלים] בשור הגדול בשלקא [בבישול] הנך נמי מתאכלי [אלה הגידים גם כן נאכלים] בשור הגדול בשלקא [בבישול], וראויים לאכילה.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' אבין: כי אזלת לקמיה [כאשר תלך לפני] ר' אבהו רמי ליה [הקשה לו, הראה לפניו סתירה זו]: מי [האם] אמר ר' יוחנן: גידין שסופן להקשות נמנין עליהן בפסח, אלמא: בתר השתא אזלינן [מכאן שאחר המצב עכשיו אנו הולכים] והא בעא מיניה [והרי שאל ממנו] ריש לקיש מר' יוחנן: עור הראש של עגל הרך שעדיין הוא ראוי לאכילה, מהו שיטמא טומאת אוכלין, האם רואים אנו אותו כעור או כבשר? ואמר לו: אין מטמא. אלמא: [מכאן] בתר בסוף אזלינן [אחר המצב בסוף אנו הולכים] וסותרת איפוא שיטתו שם את שיטתו כאן!

כשבא ר' אבין לפני ר' אבהו ושאלו שאלה זו, אמר ליה [לו]: דרמא לך הא [זה שהקשה לך קושיה זו] — לא חש לקמחיה [חשש לקמחו] כלומר לדברים שהוא מוציא מפיו. הא הדר ביה [הרי חזר בו] ר' יוחנן בענין זה לגבי [אצל] שיטת ריש לקיש. ואמר ליה [לו] ר' יוחנן לאחר משא ומתן שהיה ביניהם: אל תקניטני להקשות עלי ממשנה המוכיחה לכאורה שהולכים אחר המצב הנוכחי שבלשון יחיד אני שונה אותה, שאותה משנה שסמכתי עליה מתחילה דעת יחיד היא ואין לסמוך עליה, הרי זו ראיה ששינה ר' יוחנן את דעתו והחליט שקובעים לפי מצב הדברים בסוף, ודעתו שהוזכרה בענין פסח היתה עדיין טרם חזרתו בו.

ד משנה השובר את העצם בפסח הטהור — הרי זה לוקה ארבעים מלקות על שעבר על מצות לא תעשה האמורה בתורה. אבל המותיר מן הפסח הטהור או השובר עצם בפסח הטמא — אינו לוקה את הארבעים.

ה גמרא בגמרא דנים בדינים שבמשנה: בשלמא [נניח] מותיר בטהור שאינו לוקה אף שעבר על דברי תורה — יש לכך הסבר, דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הנאמר בכתוב: "ולא תותירו ממנו עד בקר והנתר ממנו עד בקר באש תשרופו" (שמות יב, י) — בא הכתוב ליתן מצות עשה של שריפה אחר מצות לא תעשה של "לא תותירו" לומר שאין לוקה, שכל לאו שנמצא בו גם תיקון (ניתק") למעשה הלאו על ידי מצות עשה — אין לוקין עליו, אלו דברי ר' יהודה.

ר' יעקב אומר: לא מן השם הוא זה כלומר, לא זה טעמו של הדין אלא משום דהוה ליה [שהינו] לאו שאין בו מעשה. שהרי המותיר אינו עושה מעשה, אלא רק נמנע מאכילה, ומצות לא תעשה שאין בה עשייה אין לוקין עליו, ובכן יש לדין זה טעם. אלא שובר בטמא מנלן [מנין לנו] שאין לוקים עליו? ומשיבים: מקור הדבר הוא שאמר קרא [המקרא]: "בבית אחד יאכל לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו). ונדייק: "בו" כוונתו בפסח הכשר ולא בפסול.

תנו רבנן [שנו חכמים] באותו ענין "ועצם לא תשברו בו" ומדייקים: "בו" — בכשר ולא בפסול. רבי אומר: כך יש ללמוד הלכה זו: נאמר, "בבית אחד יאכל" ובסמוך לו נאמר: "ועצם לא תשברו בו" לומר: כל פסח הראוי לאכילה — יש בו משום שבירת עצם, ושאין ראוי לאכילה אין בו משום שבירת עצם.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? שאמנם נחלקו לענין מקור ההלכה, אך מה ההבדל ביניהם מבחינת המסקנות המעשיות? אמר ר' ירמיה: פסח הבא בטומאה שכל ישראל אוכלים ממנו בטומאה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה]. לדעת מאן [מי] שאמר ומדייק מלשון הפסוק שרק בפסח הכשר יש איסור שבירת עצם