לא כך הכוונה, אלא הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: אחד עצם שיש עליו כזית בשר מבחוץ ואחד עצם שאין עליו כזית בשר מבחוץ אבל יש עליו כזית בשר (מוח העצם) מבפנים במקום שבירה במקום שבו שוברים שנאסרה שבירתה.

ומעירים: והתניא [וכן אכן שנינו] על הנאמר בכתוב: "ועצם לא תשברו בו" (שמות יב, מו) — אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ואם כן ומה אני מקיים במצות עשה של "ואכלו את הבשר בלילה הזה" (שמות יב, ח) — דווקא בבשר שעל גבי העצם.

ודנים באותו מדרש הלכה: או אינו אלא שחלה מצות אכילת הפסח גם בבשר שבתוך העצם (מוח העצם), ומה אני מקיים "ועצם לא תשברו בו" — דווקא בעצם שאין בו מוח, אבל בעצם שיש בו מוח — שובר מלכתחילה ואוכל. ואל תתמה שמותר לעבור כך על איסור שבתורה, שהרי אפשר לומר: יבא עשה של אכילת הבשר וידחה לא תעשה של שבירת העצם, לפי הכלל שמצות עשה דוחה את לא תעשה,

אבל כשהוא אומר "לא ישאירו ממנו עד בוקר ועצם לא ישברו בו ככל חוקת הפסח יעשו אותו" (במדבר ט, יב) האמור בפסח שני, שאין תלמוד לומר בחזרה על איסור זה לגופו שהרי כבר נאמר "ככל חקת הפסח יעשו אתו" ונכלל בכך גם איסור שבירת העצם, הוי אומר שבאה חזרה זו להדגיש את האיסור ולומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח אסורים בשבירה.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: אבר שיצא מקצתו מחוץ לתחום המותר ונפסל על ידי כך, חותך את הבשר שיצא עד מקום שמגיע לעצם שבאבר זה וקולף את שאר הבשר עד שמגיע לפרק הקרוב וחותך ומשליך את העצם ואוכל את הבשר,

ואי אמרת [ואם אומר אתה] אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו במקום אחר אין בו משום איסור שבירת העצם, אם כן למה לי שיהא קולף עד שמגיע לפרק וחותך? נקלוף ביה פורתא ונתבריה [נקלוף ממנו מעליו את הבשר הנוגע בו ונשברנו] שהרי אין בשר במקום השבירה!

אביי אמר: אין עושים זאת משום פקע, שמא תיפקע כתוצאה מכך כל העצם אף במקום בשר. רבינא אמר: מדובר כאן בקולית (עצם הירך) שיש מוח מרובה בתוכה ולא די בקילופה.

א תנן התם [שנינו שם במשנה]: הפיגול והנותר... מטמאין את הידים מדברי סופרים אף שבתורה לא נאמרה בהם טומאה. ובטעם הדבר נחלקו רב הונא ורב חסדא. חד [אחד] מהם אמר: הטעם הוא מפני חשדי כהונה הכהנים החשודים לקלקל במזיד, שמתוך שנאה לבעל הקרבן יבואו לפגל את קרבנו ולכן גזרו על הפיגול, שיטמא מיד את ידי הכהן העושה קרבן זה, ויהא זה לו לקנס. וחד [ואחד] מהם אמר: הטעם הוא מפני עצלי כהונה שלא יבואו להתרשל ולהשאיר בשר קרבן מבלי שיאכלוהו.

ומסבירים בעצם לא נחלקו, אלא מר מתני אפיגול, ומר מתני אנותר [חכם זה שונה את טעמו על טומאת פיגול וחכם זה שונה על טומאת נותר]. מאן דמתני אפיגול [מי ששונה על פיגול] טעמו משום חשדי כהונה שלא יבואו לפגל במזיד, שאין פיגול נעשה אלא על ידי כוונה תחילה. ומאן דמתני אנותר [ומי ששונה על נותר] טעמו משום עצלי כהונה, שלא יאכלו את הזבח,

מר מתני [חכם אחד היה שונה] שטומאה זו חלה על בשר ששיעורו כזית, ומר מתני [וחכם זה שונה] ששיעורו כביצה. ומסבירים: מאן דמתני [מי ששונה] כזית — טעמו ששיעור טומאתו כשיעור איסורו, שאיסור אכילה בפיגול הוא בכזית וכן הדין אף בנותר. ומאן דמתני [ומי ששונה] כביצה טעמו שטומאת בשר פיגול ונותר כדין טומאתו של בשר בכלל ושיעור טומאת אוכלין מן התורה — כביצה.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] בהמשך לדברים אלו: בשר קודש היוצא מן התחום הראוי לו האם גזרו רבנן טומאה עליו או לא? מי אמרינן [האם אומרים אנו]: נותר שגזרו בו טומאה יש טעם בדבר דאתי לאיעצולי ביה [שיבואו להתעצל בו] ולא לאכלו, אבל יוצא אין לחשוש לכך, כי אפוקי [להוציא] בפועל בידים לא מפקי לה [מוציאים אותו] בידים לעשות בו מעשה לפסלו, וכיון שאין לחשוש לכך לא גזרו ביה רבנן [בו חכמים] טומאה, או דילמא [שמא] נאמר לא שנא [אינו שונה] שבכל קודש שנפסל גזרו חכמים טומאה להוסיף זהירות למתעסקים בו.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו. ששנינו: אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם, וקולף עד שמגיע לפרק הקרוב וחותך, ואי אמרת [ואם אומר אתה] גזרו ביה רבנן טומאה [גזרו בו חכמים טומאה] ביוצא, כי חתיך ליה מאי הוי [כאשר חותך אותו מה יהיה] ומה יוסיף התיקון בדבר זה הא קמטמא ליה [הריהו מטמא אותו] שהחלק שיצא ונטמא על ידי כך מטמא במגעו את האבר שלא יצא.

ומשיבים: טומאת סתרים היא שהרי החלק שיצא מטמא את החלק האחר על ידי חיבורו בפנים, בתוך העצם שהוא מקום שאינו גלוי לעין, וכלל הוא שטומאת סתרים לא מטמיא [אינה מטמאה].

ושואלים: ולשיטת רבינא שאמר: חיבורי אוכלין לאו חיבור הוא שכיון שעשויים להפרד אינם נחשבים כמחוברים וכמאן דמפרתי דמי [וכמי שהיו מופרדים זה מזה נחשבים] מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הא קנגע בהדדי וקא מטמא [הרי נוגעים זה בזה ומטמא]! אלא לשיטתו יש לפרש כך: למאן דמתני כזית [למי ששונה שטומאה זו היא בכזית] סבור שמדובר באבר דלית ביה כזית [שאין בו כזית] שיוכל לטמא. ומאן דמתני כביצה [ומי ששונה כביצה] סבור שמדובר באבר דלית ביה [שאין בו] שיעור כביצה.

ועוד מציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת. שנינו: המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אף על פי שהוא בלא תעשה שהרי אסרה התורה לאוכלו מחוץ למקום שהוא נאכל בו, בכל זאת טהור. ונברר: מאי לאו [האם לא] הכוונה הוא טהור משום טומאה אבל אסור משום שפסח היוצא מחבורה לחבורה כדין קודש היוצא חוץ למחיצתו דמי [נחשב] ומפסיל [ונפסל], ואפילו הכי קתני [כך שנינו] טהור, אלמא [מכאן] שלא גזרו רבנן [חכמים] טומאה ביוצא!

ודוחים: לא כך יש להבין שם אלא טהור ומותר, כי יוצא מחבורה לחבורה לאו [לא] כיוצא חוץ למחיצתו דמי [נחשב] ולא מפסיל [נפסל]

ומקשים: והא קא תני סיפא [והרי שנינו בסוף] הברייתא: האוכלו את הפסח שיצא מחבורתו הרי זה בלא תעשה! בשלמא למאן דאמר כביצה [נניח לשיטת מי שאמר שטומאתו כביצה] הרי מדובר כאן בבשר דאית ביה [שיש בו] כזית ולית ביה [ואין בו] כביצה ולכן האוכלו חייב, שהאיסור חל משעה שאוכל כזית אבל טומאה אין בו, לפי שאין בו שיעור המטמא, אלא למאן [למי] שאמר שטומאה שגזרו חכמים היא כזית, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אלא נחזור מדחיות קודמות ונאמר: ביוצא בפסח לא מיבעיא לן [נסתפק לנו] שלא גזרו רבנן [חכמים] טומאה עליו, מאי טעמא [מה טעמו של דבר] — בני חבורה זריזין הן ומזהר זהירי ביה [ונזהרים בו] הרבה בשמירתו שלא ייצא חוץ למקומו, ואין מקום לקנסם. אלא, כי קא מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו השאלה] היה זה ביוצא בשאר קדשים, מאי [מה דינו], לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והושארה בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

לגוף הנושא שואלים: ומוציא בשר פסח