א כיון שהוזכר במשנה שאומרים: "ונאמר לפניו הללויה" דנים במשמעות מילה זו. אמר רב חסדא אמר ר' יוחנן: המילה "הללויה", והמילה "כסיה", וכן המילה "ידידיה" — מילה אחת הן, ואין לראותן כצירוף שתי מילים כגון הללו-יה. רב אמר: "כסיה" ו"מרחביה" — מילה אחת הן. רבה אמר: "מרחביה" בלבד היא מילה אחת והשאר — שתים.

איבעיא להו [נשאלה להם השאלה]: "מרחב יה" לשיטת רב חסדא מאי [מה] דינה האם מונה הוא אותה כשתי מילים או כמילה אחת? שהרי לא הזכירה בדבריו. ומשיבים: תיקו [תעמוד] השאלה במקומה ואין ניתן לפותרה.

איבעיא להו [נשאלה להם השאלה] השם "ידידיה" לשיטת רב שלא הזכיר אותו, מאי [מה דינה]? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה שאמר רב במפורש: "ידידיה" נחלק לשנים והוא שני שמות, לפיכך ידיד הוא מילת חול כשאר מילים. יה הוא שם קודש וצריך לנהוג בו קדושה כשאר השמות הקדושים.

איבעיא להו [נשאלה להם השאלה] "הללויה" לשיטת רב מאי [מה דינה] האם מלה אחת היא או שתים? ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לכך ממה שאמר רב: חזינא תילי דבי חביבא דכתיב בהו [ראיתי את התהילים של בית דודי ר' חייא שנאמר בהם] "הללו" בחד גיסא [בצד אחד], כלומר, בסוף שורה אחת ו"יה" בחד גיסא [בצד אחד], כלומר: בתחילת השורה שלאחריה, ומשמע שמילה זו חלוקה לשתים.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה דעה זו] על שיטת ר' יהושע בן לוי. שאמר ר' יהושע בן לוי: מאי [מה משמע] "הללויה" — הללוהו בהלולים הרבה ויה שבסיומה הוא לשון הפלגה, ולא שם שמים.

ומעירים: ופליגא דידיה אדידיה [וחלוקה אמרתו זו של ר' יהושע בן לוי על אמרה אחרת שלו] שאמר ר' יהושע בן לוי: בעשרה מאמרות (לשונות) של שבח נאמר ספר תהלים: בלשון "ניצוח", ב"נגון", ב"משכיל", ב"מזמור", ב"שיר", ב"אשרי", ב"תהלה, ב"תפלה", ב"הודאה", ב"הללויה". והוא מוסיף: גדול מכולן "הללויה" שכולל שם שמים ושבח בבת אחת. משמע שאף הוא סבור ש"הללויה" הריהו צירוף של שתי מילים ואחת מהן היא שם.

ב אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה, (שירת הים. שמות טו, יט) משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. ושואלים: והלל זה האמור בתהילים (פרקים קיג - קיח) מי אמרו? ומשיבים: נביאים שביניהן תקנו להן לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק, כל זמן שיש בו מקום להלל ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן הרי הם אומרים דברי בקשה שבהלל. ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן שהרי יש נוסח ההלל גם פסוקי בקשה וגם הודאה על הגאולה.

תניא [שנינו בברייתא], היה רבי מאיר אומר: כל תושבחות האמורות בספר תהלים כלן דוד אמרן שנאמר: "כלו תפלות דוד בן ישי" (תהלים עב, כ) אל תיקרי "כלו" אלא "כל אלו", כלומר כל האמור בתהלים תפילות דוד בן ישי הוא.

ומבררים: ולשיטות אחרות הלל זה מי אמרו? ומשיבים: ר' יוסי אומר: אלעזר בני אומר כי משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. וחלוקין עליו חביריו לומר שדוד המלך הוא שאמרו. ונראין דבריו של בני אלעזר יותר מדבריהן. והטעם הוא: אפשר ישראל שחטו את פסחיהן ונטלו לולביהן במשך כל אותם הדורות ולא אמרו שירה?! אלא ודאי אמרו שירה וכיון שנוהגים לומר בזמן זה את שירת ההלל ודאי תקנה עתיקה היא לומר הלל זה.

דבר אחר: וכי אפשר שפסלו של מיכה עומד בבכי כלומר, פסלו של מיכה עומד בזמן דוד וישראל אומרים את ההלל ומזמרים לפניו (ובכי לשון סגי נהור הוא, שלא להזכיר גנות ישראל. גאונים) ואומרים "כמוהם יהיו עושיהם", כאשר הפסל נעבד עדיין? אלא ודאי קדום הוא ההלל והוא מימי שירת הים.

ג תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: כל שירות ותושבחות שאמר דוד בספר תהלים — ר' אליעזר אומר: כנגד עצמו אמרן והן תפילות היחיד ואחר כך נמסרו לצבור. ר' יהושע אומר: כנגד ציבור אמרן מתחילה, ואפילו אלה הכתובות על עצמו התכוון בהם לכל העם כולו. וחכמים אומרים: יש מהן כנגד ציבור ויש מהן כנגד עצמו. וכך יש לחלק: האמורות בלשון יחיד — כנגד עצמו, האמורות בלשון רבים — כנגד ציבור.

כל מקום שמתחיל בלשון "ניצוח" ו"ניגון" ("למנצח בנגינות") — כוונתו היא שמזמור זה יתקיים לעתיד לבא. ואם המזמור מתחיל בלשון "משכיל" — כוונתו שאמרו על ידי תורגמן, שנאמר לרבים כעין דרשה. שהוא אמרו כדרשן הדורש בלחש, והמתורגמן אמרו ופירשו ברבים. ואם נאמר בתחילת המזמור "לדוד מזמור" — מלמד ששרתה עליו שכינה תחילה ואחר כך אמר שירה. ואולם במקומות שנאמר "מזמור לדוד" — מלמד שאמר שירה תחילה ואחר כך שרתה עליו שכינה.

ודרך אגב בא הדבר ללמדך שאין השכינה שורה, לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצוה. וכן תחילה אמר דוד מזמור לה' מתוך שמחה ואחר כך זכה להשראת השכינה. וכעין זה שנאמר באלישע: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" (מלכים ב' ג, טו).

אמר רב יהודה אמר רב: וכן היא הדרך גם לדבר הלכה, שראוי להקדים לו שמחה של מצוה. אמר רב נחמן: וכן לחלום טוב, שאם רוצה אדם שיחלום חלום טוב, מוטב שילך לישון מתוך שמחה של מצוה.

ושואלים: איני [וכי כן הוא]?! וכי בשמחה יש ללמוד? והרי אמר רב גידל אמר רב: כל תלמיד היושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר מרירות ודרך ארץ תכוינה, שנאמר: "שפתותיו שושנים נטפות מור עבר" (שיה"ש ה, יג) וכך דורשים: אל תקרי "שושנים" אלא "ששונים", כלומר: השפתים השונות, וכן אל תקרי "מור עבר" אלא "מר עבר", שלפני הלימוד צריך שתהא מרירות עוברת בשפתים.

ומשיבים: לא קשיא [קשה], הא [זה] שצריך להיות בשמחה של מצוה — ברבה [ברב], הא [וזה] שצריך להיות בכובד ראש ומרירות — בתלמידא [בתלמיד].

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: הא והא ברבה [זה וזה מדובר ברב]. ולא קשיא [קשה], הא [זה] שאמרנו שצריך להיות בשמחה — מדובר מקמי [לפני] שפתח בדברי הלכה, והא [זה] שאמרנו שצריך להיות במרירות — מדובר לבתר [לאחר] שפתח, שאז צריך להיות בכובד ראש. כפי המסופר: כי הא [כפי שנהג] רבא, מיקמי [לפני] שפתח להו לרבנן [להם לחכמים בדבריו] אמר מילתא דבדיחותא ובדחו רבנן [דבר בדיחה והתבדחו החכמים], ולבסוף יתיב באימתא [ישב באימה], ופתח בשמעתא [בדבר הלכה].

ד תנו רבנן [שנו חכמים]: הלל זה מי אמרו? ר' אליעזר אומר משה וישראל אמרוהו בשעה שעמדו על הים. הם אמרו: "לא לנו ה' לא לנו כי לשמך תן כבוד" (תהלים קטו, א), משיבה רוח הקודש ואמרה להן: "למעני למעני אעשה" (ישעיה מח, יא). ר' יהודה אומר: יהושע וישראל אמרוהו, בשעה שעמדו עליהן מלכי כנען וניצחום. הם אמרו: "לא לנו" ומשיבה רוח הקודש: "למעני".

ר' אליעזר המודעי אומר: דבורה וברק אמרוהו. בשעה שעמד עליהם סיסרא הם אמרו: "לא לנו" ורוח הקודש משיבה ואומרת להם: "למעני למעני אעשה", ר' אלעזר בן עזריה אומר: חזקיה וסייעתו אמרוהו בשעה שעמד עליהם סנחריב. הם אמרו "לא לנו" ומשיבה רוח הקודש: "למעני" וכו'. ר' עקיבא אומר: חנניה מישאל ועזריה אמרוהו, בשעה שעמד עליהם סנחריב הם אמרו "לא לנו" ומשיבה רוח הקודש: "למעני" וכו'. ר' יוסי הגלילי אומר מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע הם אמרו "לא לנו" ומשיבה רוח הקודש: "למעני" וכו'.

וחכמים אומרים לא לתאריך מסויים ולמאורע מסיוים ניתקן, אלא נביאים שביניהן תיקנו להם לישראל שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהם לישראל, ולכשנגאלין אומרים אותו את ההלל על גאולתן, בתור דברי תודה.

ה ועוד בענין הללויה, אמר רב חסדא: "הללויה" האמור בפסוק האחרון שבכמה פרקי תהלים — סוף פירקא [סוף הפרק] הוא, המילה האחרונה בו. רבה בר רב הונא אמר: "הללויה" — ריש פירקא [תחילת הפרק] ויש להבינו כפתיחה לפרק הבא. אמר רב חסדא: חזינא להו לתילי דבי [ראיתי את ספר התהילים של בית מדרשו] של רב חנין בר רב דכתיב בהו [שנאמר בהם] "הללויה" באמצע פירקא [הפרק], כלומר בין פרק לפרק ולא בסוף ולא בתחילה. אלמא מספקא ליה [מכאן שהיה מסופק לו] לאן שייכת המילה.

אמר רב חנין בר אבא: הכל מודים בפסוק כגון "תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד" (תהילים מה, כא) כי "הללויה" דבתריה [שאחריו] (בתהילים קמו, א) — ריש פירקא [ראש הפרק] הוא ולא סופו. וכן: "רשע יראה וכעס שניו יחרק ונמס תאות רשעים תאבד" (תהילים קיב, י), "הללויה" דבתריה [שאחריו] (תהילים קיג, א) — ריש פירקא [ראש הפרק] הוא. וכן: "שעומדים בבית ה'" (תהילים קלה, ב) "הללויה" דבתריה [שאחריו] — ריש פירקא (תהילים קלה, ג) [ראש פרק] הוא.

קראי (החכמים הבקיאים במקרא) מוסיפין אף את אלו: "מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש" (תהילים קי, ז) הללויה דבתריה [שאחריו] (תהילים קיא, א) — ריש פירקא [ראש פרק] הוא. וכן: "ראשית חכמה יראת ה' שכל טוב לכל עשיהם תהלתו עומדת לעד" (תהילים קיא, י) "הללויה" דבתריה [שאחריו] (תהילים קיב, א) — ריש פירקא [ראש פרק] הוא.

ומציעים: נימא כתנאי [האם אפשר לומר שיש כאן מחלוקת תנאים] ששנינו במשנתנו: עד היכן הוא אומר בהלל בתחילת סדר ליל פסח, בית שמאי אומרים: עד "אם הבנים שמחה" (תהילים קיג, ט) ובית הלל אומרים: עד "חלמיש למעינו מים" (תהילים קיד, ח). ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת], עד היכן הוא אומר? בית שמאי אומרים: עד "בצאת ישראל ממצרים" (תהילים קיד, א) שהוא ראשית הפרק מיד אחר "אם הבנים שמחה הללויה". ובית הלל אומרים: עד "לא לנו ה' לא לנו" (תהילים קטו, א), שהוא מיד לאחר "חלמיש למעינו מים".