לאתויי [להביא, להוסיף] קטן פורח? וכך תפורש הברייתא: שקטן שהביא שתי שערות — מצרפים אותו לזימון, ו"אין מדקדקים בקטן" אם כבר הגיע לגיל הבגרות או לא.

אך מסכמים בגמרא: ולית הילכתא [ואין הלכה] ככל הני שמעתתא [המאמרים הללו] אלא כי הא [כמו הלכה זו] שאמר רב נחמן: קטן היודע למי מברכין — מזמנין עליו.

ומסופר: אביי ורבא הוו יתבי קמיה [לפני] רבה בעודם תינוקות. אמר להו [להם] רבה: למי מברכין? אמרי ליה [אמרו לו]: לרחמנא [לקדוש ברוך הוא] שאל אותם רבה: ורחמנא היכא יתיב [והקדוש ברוך הוא היכן יושב]? רבא אחוי לשמי טללא [הראה לשמי קורה, כלפי התקרה], אביי נפק לברא, אחוי כלפי שמיא [יצא לחוץ, הראה על השמים] אמר להו [להם] רבה: תרוייכו רבנן הויתו [שניכם תהיו חכמים]. והיינו דאמרי אינשי [וזהו שאומרים אנשים] כפתגם עממי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע [קישוא קישוא עוד מפריחתו הוא ניכר], כלומר, אפשר להכיר אדם גדול גם בקטנותו.

א אמר ר' יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: תשעה שאכלו דגן ואחד אכל ירק — מצטרפין כולם לזמן בעשרה. אמר ר' זירא: בעאי מיניה [שאלתי ממנו] מרב יהודה: אם היו רק שמונה שאכלו דגן ושנים נוספים אכלו ירק מהו דינם, האם יכולים הם להצטרף? וכן אם היו רק שבעה מהו דינם לענין זה? אמר לי: לא שנא [אינו שונה]. ששה ודאי לא מבעיא [נשאלה] לי, שהיה ברור בעיניו שששה אינם מספיקים להצריך זימון. אמר ליה [לו] ר' ירמיה: שפיר עבדת [יפה עשית] שלא איבעיא [נשאלה] לך שאלה זו, התם טעמא מאי [שם, בשמונה ושבעה, הטעם מהו] — משום דאיכא רובא [שיש רוב של סועדים], הכא נמי איכא רובא [כאן גם כן יש רוב]. ואיהו סבר רובא דמינכר בעינן [והוא, ר' זירא, סבור כי רוב הניכר צריכים אנו שיהיה], ולכן היה לו ברור, בניגוד לר' ירמיה, כי שישה אינם מספיקים כדי לחייב זימון.

ב מסופר כי ינאי מלכא ומלכתא [המלך והמלכה] כריכו ריפתא בהדי הדדי [אכלו לחם יחד], ומדקטל להו לרבנן לא הוה ליה איניש לברוכי להו [ומכיון שהרג ינאי את החכמים לא היה לו אדם שיברך להם]. אמר לה לדביתהו [לאשתו]: מאן יהיב לן גברא דמברך לן [מי יתן לנו איש שיברך לנו]? אמרה ליה [לו]: אשתבע [השבע] לי דאי מייתינא [שאם אביא] לך גברא [אדם] שכזה שלא מצערת ליה [תצער אותו]. אשתבע [נשבע ] לה. אייתיתיה [הביאתו] לשמעון בן שטח אחוה [אחיה]. אותביה [הושיבו] בין הכסא דידיה לדידה [שלו לשלה]. אמר ליה [לו]: חזית [רואה אתה] כמה יקרא עבדינא [כבוד עושה אני] לך. אמר ליה [לו]: לאו את קא מוקרת לי [לא אתה הוא המכבד אותי] אלא אורייתא [התורה] היא דמוקרא לי [שמכבדת אותי], דכתיב [שכן נאמר ]: "סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה" (משלי ד, ח). אמר לה ינאי לאשתו: קא חזית [רואה את] שהוא לא מקבל מרות.

יהבו ליה כסא לברוכי [נתנו לו לשמעון בן שטח כוס יין לברך עליו ברכת המזון]. אמר: היכי אבריך [איך אברך] — "ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו"? שכן אני לא אכלתי כלל. שתייה לההוא כסא, יהבו ליה כסא אחרינא ובריך [שתה את הכוס ההיא, נתנו לו כוס אחרת וברך], שעל ידי שתיית הכוס הראשונה הצטרף לסועדים, ועל השניה ברך ברכת המזון.

על סיפור זה אמר ר' אבא בריה [בנו] של ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שמעון בן שטח דעבד [שעשה] כן לברך כך — לגרמיה [לעצמו] הוא דעבד [שעשה] אבל אין דעתו מקובלת להלכה, דהכי אמר ר' חייא בר אבא שכך אמר ר' יוחנן: לעולם המברך אינו מוציא את הרבים ידי חובתן בברכת הזימון אלא עד שיאכל כזית דגן.

על כך מקשים מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא, שרבן שמעון בן גמליאל אומר: מי שעלה והסיב עם האוכלים אפילו לא טבל עמהם אלא בציר שטבל דבר אכילה בציר החריף שלפני המסובים, ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת — מצטרף. ואם כן נראה שאינו צריך לאכול דגן דווקא!

ומשיבים: אמנם איצטרופי מצטרף [מצטרף הוא] אבל אינו יכול להוציא את הרבים ידי חובתן — עד שיאכל כזית דגן.

ומעין זה איתמר נמי [נאמר גם כן], שכך אמר רב חנא בר יהודה משמיה [בשמו] של רבא שהלכה היא: אפילו לא.