והא [וברייתא זו] שאינו מטמא — בבית כנסת של כרכים (ערים גדולות), שכיון שמתקבצים אנשים ממקומות שונים להתפלל שם איננו רכושם של בני העיר בלבד, אלא של הציבור כולו. והא [וברייתא זו] שמטמא — בבית כנסת של כפרים שהוא שייך רק לבני הכפר עצמו, והריהו כבית שותפים.

ומקשים: ובית כנסת של כרכים אין מטמא בנגעים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר: "בבית ארץ אחזתכם" (ויקרא יד, לד) — ללמד אחזתכם שלכם מטמאה בנגעים, ואין העיר ירושלים מטמאה בנגעים לפי שאינה נחלה השייכת לשבט מסויים, אלא שייכת לכל ישראל. אמר ר' יהודה: אני לא שמעתי על מקום בארץ ישראל שאינו מיטמא בנגעים אלא מקום מקדש בלבד. ומדבריו נדייק ללמוד הא [הרי] שלשיטתו אפילו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבירושלים מטמאין בנגעים, ואף על גב [ואף על פי] ששל כרכים נינהו [הם]! ודוחים: אימא [אמור] ותקן כך: אמר ר' יהודה: אני לא שמעתי אלא מקום מקודש בלבד, ובכלל זה אף בתי כנסיות ובתי מדרשות.

א כיון שהובאה ברייתא זו מסבירים אותה: במאי קא מיפלגי [במה, באיזה עקרון, נחלקו] ר' יהודה וחכמים? תנא קמא [התנא הראשון] סבר כי ירושלים לא נתחלקה לשבטים, אלא שייכת לכלל ישראל ולכן אינה מיטמאה בנגעים. ואילו ר' יהודה סבר כי ירושלים נתחלקה לשבטים, לשבט יהודה ובנימין, ודינה כשאר ארץ ישראל, ולכך הריהי מיטמאה בנגעים כשאר ערי ארץ ישראל.

ומעירים: כי בפלוגתא דהני תנאי [במחלוקת של תנאים אלה] שנחלקו במפורש בנושא זה, נחלקו אף הם. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה היה בחלקו של יהודה בתחום בית המקדש — הר הבית עצמו, הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין — אולם והיכל ובית קדשי הקדשים, ורצועה של קרקע היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה המזבח בנוי. ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבלעה בכל יום כלומר, היה מצטער על שרצועה זו של שבט יהודה, והיה רוצה שימסרנה שבט יהודה לרשותו, שיהיה מזבח כולו שלו.

ורמז לדבר, שנאמר בברכת משה לבנימין: "חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" (דברים לג, יב), כאדם שאינו יכול לסבול דבר הנמצא בין כתפיו ומתחכך ("חופף") תמיד להסירו. לפיכך מפני דבר זה זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן [מארח] לגבורה (לשכינה), שנאמר: "ובין כתפיו שכן" שקודש הקדשים היה בנחלת בנימין. הרי שלברייתא זו ברור הדבר שירושלים נתחלקה לשבטים.

ואילו האי תנא [ותנא זה שיובאו דבריו] סבר כי ירושלים לא נתחלקה כלל לשבטים. דתניא [שכן שנינו בתוספתא]: אין בעלי הבתים שבירושלים משכירין בתים בירושלים לפי שאינה שלהן, שאינם נחשבים כבעלי הבית אלא כדיירים בלבד, שאין להם זכות לאחוזת קבע בירושלים, ואינה אלא רכוש העם כולו. ר' אלעזר בר צדוק אומר: אף לא משכירים בה מטות. לפיכך, עורות קדשים (של שלמי חגיגה ושמחה) שהיו הבאים לרגל לירושלים נוהגים לתת במתנה לבעלי הבתים על שאירחום בביתם — אינם זכאים להם על פי דין, אלא בעלי אושפזיכנין (המארחים) היו נוטלין אותן בכוח הזרוע. אמר אביי אגב כך: שמע מינה [למד מכאן], כי אורח ארעא למישבק איניש גולפא ומשכא לאושפיזיה [דרך ארץ הוא שיעזוב שיניח אחריו אדם את כד היין ששתה בו, ואת עור הבהמה ששחט ואכל למארח שלו], כתמורה על שאירחו בביתו.

ב לאחר שנתברר ענין חלוקת ירושלים, שבים לבירור דין בתי כנסת של רבים. ושואלים: ובית הכנסת של כפרים מי [האם] מטמא בנגעים? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר: "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחזה ונתתי נגע צרעת..." (ויקרא יד, לד), ונדייק: "לאחוזה" — כוונתו עד שיכבשו אותה ותהיה לגמרי שלהם. כבשו אותה ולא חלקוה לשבטים, ואפילו חלקו לשבטים ולא חלקו לבית אבות, חלקו לבית אבות ועדיין אין כל אחד מכיר את חלקו שלו המיוחד לו, מניין שאינו מיטמא?

תלמוד לומר: "ובא אשר לו הבית" (ויקרא יד, לה): מי שמיוחד הבית לו ויודע את בעלותו עליו, יצא בתים אלו שאין מיוחדין לו. ומכאן נלמד שאפילו בית הכנסת שבכפרים, כיון שאין היכר בחלקו של כל אחד מהמתפללים, לכך הריהו נחשב כרכוש הכלל, ואינו מטמא. אלא יש לדחות את החילוק בין דין הכפרים ודין הכרכים. ולקושייתנו הראשונה מחורתא כדשנין מעיקרא [מחוור, ברור, כמו שהסברנו מתחילה] שיש טעמים אחרים לישוב הסתירה בין הברייתות.

ג במשנה שנינו כי מתקינין (מכינים) לו לכהן הגדול עוד כהן אחר שיוכל למלא מקומו אם נטמא הכהן הגדול ביום הכיפורים. ויש לברר שאלה המתעוררת בענין זה, ויש להקדים לה כי פשיטא [פשוט, ברור הדבר] כי אם אירע בו פסול בכהן הגדול המכהן קודם הקרבת תמיד של שחר ביום הכיפורים — מחנכין אותו את הכהן הגדול החדש בתמיד של שחר, שמלבישים אותו בשמונת בגדי הכהן הגדול והוא מקריב את קרבן התמיד של שחר, ועל ידי זה הריהו נעשה כהן גדול בפועל. אלא אם אירע בו פסול בכהן המכהן לאחר תמיד של שחר, שאז על הכהן הגדול להתחיל בעבודה המיוחדת ליום הכיפורים, ועבודה זו נעשית רק בארבעה בגדי לבן (כתונת, מכנסיים, מצנפת ואבנט) שהם בגדיו של כהן הדיוט, אם כן במה מחנכין אותו? במה, ניכר כי נעשה כהן גדול בפועל?

אמר רב אדא בר אהבה: באבנט, כי האבנט שלובש הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא אבנט עשוי בד (פשתן) ואינו כמו אבנטו של כהן הדיוט העשוי כלאים של צמר ופשתים. ומקשים: הניחא [זה נוח] למאן [לשיטת מי] שאמר כי אבנטו של כהן גדול בכל ימות השנה, שמפורש בכתוב שהוא כלאים, זה הוא אבנטו של כהן הדיוט שאין הבדל ביניהם. וביום הכיפורים לובש הכהן הגדול אבנט מיוחד של בוץ (פשתן), ולכן כשלובשו הרי בכך מתחנך לכהונה גדולה. אלא למאן [לשיטת מי] שאמר שאבנטו של כהן גדול בכל ימות השנה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט, ורק הכהן הגדול לובש אבנט של תכלת ארגמן ופשתים, ואילו אבנטו של כהן הדיוט הינו של פשתן בכל ימות השנה, כשאר בגדיו, אם כן, ביום הכיפורים כאשר הכהן הגדול לבוש אבנט בד כמפורש בתורה, הרי אין הבדל בין כהן הדיוט וכהן גדול, ולשיטה זו מאי איכא למימר [מה יש לנו לומר], במה מתחנך הוא לכהונה גדולה?

אמר אביי: כך היא דרך חינוכו ועלייתו לכהונה גדולה: לפני שיתחיל בעבודת יום הכיפורים שנעשית בארבעה בגדי לבן הריהו לובש שמונה בגדים המיוחדים לכהן גדול, ומהפך בצינורא [במזלג] שעל המזבח להחיש את הבערת אברי קרבן התמיד ועל ידי עבודת קודש בבגדי כהונה גדולה — נעשה כהן גדול. וכשיטת רב הונא, שאמר רב הונא: זר שהפך חלק מהקרבנות בצינורא [במזלג] — חייב מיתה משום שעבד עבודת קודש מיוחדת לכהונה. ורב פפא אמר: אין צורך בפעולה זו, אלא